בשבוע שעבר העביר אל"מ במיל' אורן כהן, מראש העין, את שרביט הפיקוד על חטיבת 810 הצפונית, אותה הקים לפני שלוש שנים, בטקס רשמי. לרגל סיום התפקיד והיציאה לאזרחות מלאה, דיברנו איתו על הקריירה הצבאית הענפה, הקשיים בשילוב חיי מילואים עמוסים ואזרחות והתוכניות לעתיד.
כהן התחיל את שירותו הצבאי בשנת 1991 בחטיבת גולני ושירת בקבע במשך 25 שנה במגוון תפקידים, בהם מ"פ בגדוד 12, סמג"ד 51, קצין אג"ם של חטיבת גולני ותפקידים נוספים. באוגוסט 2007 הועלה לדרגת סא"ל ומונה למפקד גדוד 13, אותו הוביל בין היתר בלחימה בעופרת יצוקה, אז גם נפצע קשה בתקרית ירי דו צדדי, בה נורו 2 פגזים לבית שבו ישב. חברו דגן ברטמן ז"ל נהרג ועוד רבים נפצעו ונהרגו. "היה לי הרבה מזל שם", הוא מספר, "כשאתה נלחם בשטח בנוי צפוף, מורכב להבדיל בין אויב לעמית. אין לי כעס על אף אחד והדבר הראשון שעשיתי, כשיצאתי מבית החולים, היה לפגוש את צוות הטנק שירה עלינו. בסה"כ מדובר בילדים בני 18 שבאו לתרום למדינה, חיפשו את האויב ומצאו אותי".
כמעט חודשיים לאחר פציעתו, חזר כהן לפקד על הגדוד, ואף נבחר בשל כך להדליק משואה בחגיגות יום העצמאות ה-61, כנציג צה״ל.
לאחר שחרורו מקבע, לפני כשלוש שנים, נקרא כהן לשירות מילואים, כדי להקים מחדש את חטיבת המילואים 810 שגזרתה בחרמון. על החזרה לשירות הוא מספר: "מה שהחזיר אותי לשטח היו האנשים. רובם יוצאי גולני שאני מכיר. אנשים טובים מכל הארץ, שזו זכות לשרת איתם ולהמשיך לתרום למדינה ולא רק לעשות לביתך. מבחינתי רמת הגולן והחרמון זה בית, שירתתי את רוב השירות הצבאי בצפון ואני מכיר את האזור יותר טוב מאשר את הבית במרכז".
לדבריו, חלק מאתגרי המשימה היו לקבל גדוד מילואים מאוגדת איו״ש ולהתאים אותו ללחימה במתווה החרמון, להקים גדוד מאפס, לבנות מפקדה, לחבר גם אלפיניסטים ולבנות מחסני חרום. "לפני חודש עשינו אימון מאוד קשה, במטרה שהחיילים בחטיבה יהיו מוכנים גם להתמודדויות טקטיות לא פשוטות", הוא מסביר. "אלה אנשי מילואים, שביום יום עובדים במשרד כמהנדסים ופתאום במילואים צריכים לטפס את החרמון. זה דורש מאמץ ועבודה קשה, אבל זו גם חוויה שנותנת תחושת מסוגלות מאוד גדולה".
במקביל לתפקידו במילואים, כהן הקים חברה אזרחית לפתרונות אנרגיה, אותה הוא מנהל. לדבריו, השילוב בין חיי האזרחות לחיי המילואים הוא מאתגר ומורכב: "באזרחות אין הרבה סבלנות לזה שאתה במילואים", הוא אומר. "למשל לקוח שמצפה לקבל שירות כלשהו, לא באמת משנה לו שאני במילואים. הוא צריך את השירות. ולכן בשלוש השנים האלה יצא שברוב הימים אני יוצא מהבית בראש העין בשעה חמש בבוקר, נוסע למפעל בנאות חובב, עובד עד שלוש או ארבע אחר הצהריים ומשם מטפס לחרמון וחוזר הביתה בלילה".
ואיך המשפחה מקבלת את זה?
"זה לא קל. אשתי היא רופאה מצנתרת במרכז הרפואי רבין מה שאומר שהקריירות של שנינו מאוד אינטנסיביות, והשילוב ביניהן היה מורכב לאורך השנים. יש לנו ארבעה ילדים (20, 15.5, 12, 7) שהחזרה שלי לשירות המילואים לא הייתה פשוטה עבורם. כשנפצעתי הם חוו סוג של טראומה, אז הם לא התלהבו מכך שאני חוזר לשירות ושאלו בשביל מה אני צריך את זה? בנוסף, קשה להם שאני לא תמיד מגיע הביתה או חוזר מאוחר, הם רוצים את אבא בבית וזה מובן לי. מצד שני הם גם מבינים ומפרגנים. מה גם שאני מזכיר להם שזה שיפור לעומת שירות הקבע, שבמהלכו הייתי חוזר אחת לשבועיים".
כעת כשהוא יוצא באופן רשמי לאזרחות, כהן מתכנן איך למלא את הזמן שהתפנה. "אני מאוד רוצה למצוא מסגרת להתנדבות", הוא אומר ומסכם. "אני רוצה למצוא משהו שאני מתחבר אליו, כמו ללמד מתמטיקה ילדי פר"ח או משהו בכיוון, אבל אני פתוח להצעות ובטוח שאמצא איך להמשיך לתרום לחברה".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
