קובי, עידו ואמילי בן שלמה. צילום עזרא לוי

מאז שבנו בן השבע עבר דום לב וניצל, יש לקובי בן שלמה משימה בחיים

מאז שבנם עידו, היום בן שבע וחצי, לקה בדום לב בביתו וניצל, קובי בן שלמה, מנהל הבטיחות בבילינסון והשרון, ואשתו אמילי, לא עוזבים אותו לרגע. קובי גם לקח על עצמו משימה: להכשיר כמה שיותר אנשים להשתמש במכשיר החייאה. ראיון ראשון על רגעי האימה

פורסם בתאריך: 9.12.19 17:29

כבר שנה בדיוק שכל תשומת הלב של קובי בן שלמה, מוקדשת לבנו, עידו בן השבע וחצי, שעבר לפני שנה דום לב וחזר לחיים בזכות תושייתה של סבתו שביצעה בו החייאה על פי הוראות מד"א בטלפון. מאז, הושתל בילד מכשיר הולטר (מכשיר זעיר תת עורי הרושם את קצב הלב ומאתר כל הפרעה בקצב והנתונים עוברים ישירות למרכז בקרה, א"א) והוא הולך לכל מקום עם דפיברילטור צמוד. הוריו צמודים אליו לכל מקום אשר ילך, מחשש שאירוע נוסף עלול לפקוד אותו. "רק לפני חצי שעה עידו נכנס לשירותים והיה שקט בבית", מספר בן שלמה, "אני תליתי כביסה ועידו לא ענה. אמרתי פעמיים אמילי, אשתי, לכי תראי מה קורה איתו. אתה כל הזמן חושב על זה. גם כשאני ישן צהריים אני כל חמש דקות מתעורר וצועק 'עידו' רק כדי לשמוע את הקול שלו. אנחנו חיים עם החשש הזה 24 שעות ביממה. בכל פעם שאני מקבל טלפון מאמילי הלב שלי מתחיל לדפוק כי אני חושש שקרה משהו. אני מחכה לשמוע את המשפט הראשון שלה ואז אני נרגע. זה מאוד קשה לחיות בצורה הזאת. אתה מנסה להתנתק, אבל כל מה שקשור בעידו זה מאוד מלחיץ. אני מאוד מקווה שבעתיד, כשהוא קצת יגדל, נשתיל לו דפיברילטור פנימי שייתן לו מכת חשמל בעת הצורך כדי לעשות לו ריסטרט ללב. עד אז הוא יהיה חייב להיות צמוד אלינו. בגיל 9-8 כשהוא ירצה ללכת לבד לשחק עם חברים בגינה, אין דבר כזה. אתה חייב להשגיח עליו שחס וחלילה לא יקרה לו משהו".
בן שלמה, 42, מנהל בטיחות במרכז הרפואי רבין – בתי החולים בילינסון והשרון, הוא אחראי על כל נושא הבטיחות והגהות במרכז, החל מהדרכות, תרגילי חירום, כיבוי אש, נפילות עובדים מגובה ועוד. אשתו אמילי, 34, היא מתאמת מחקר בבית החולים מאיר. מלבד עידו יש לשניים עוד שני בנים בני תשע וחמש. בן שלמה לא מסתפק רק בלהיצמד לעידו, הוא גם דאג שכל הסובבים אותו ידעו להשתמש במכשיר הדפיברילטור. הוא גם דאג שצוות ההסעה והסייעת הצמודה שלו וכל צוות בית הספר היסודי בו הוא לומד (יצחק שדה) יעברו הכשרה, גם בני המשפחה הקרובים והרחוקים שלו. אחר כך עבר למקום העבודה שלו והציב עמדת מד"א עבור 6,000 עובדים בהפנינג שנערך עבורם. כעת הוא פוזל לעברכם – ההורים שחיים את חייהם בתמימות ולא מבינים עדיין שרק הכשרה נכונה שיעברו תציל את חיי אהוביהם. הבעיה היא הזמן. כרגע, אין לו ממש זמן.
# # #
באותו היום, 11 בנובמבר בשנה שעברה, בן שלמה חזר קצת יותר מוקדם מהרגיל הביתה. כל אותו הזמן התחוללה דרמה בבית של הסבתא של עידו, לשם חזר עם ההסעה מהגן כדי לאכול צהריים. "בשעה שתיים וחצי הייתי בבית ואז היו לי כמה ממתינות", הוא מספר, "כשעניתי לאחת הממתינות גיסתי הייתה על הקו ואמרה לי קובי, תגיע לאמא שלי, עידו לא נושם. באותו הרגע לא הבנתי מה זאת אומרת 'עידו לא נושם'. ולא הבנתי איך היא הגיעה לאמא שלה. אמרתי אם היא נמצאת שם, זה אירוע שנמשך שעה לפחות. אני לא ידעתי שהיא בדרך לברית בכפר סבא ואז היא נכנסה לאמא שלה על הדרך".
מה אתה חושב כשאומרים לך עידו לא נושם?
"חשבתי על הגרוע מכל. ראיתי שחור בעיניים. כשאומרים לך תגיע לפה, ואני במקצוע שלי ועם הניסיון, אז אז אתה חושב שהילד כבר לא בחיים. לקחתי את הרכב, הייתה לי נסיעה של חמש-שבע דקות לסבתא. הגעתי לרחוב וראיתי מלא אמבולנסים ומשטרות ומלא אנשים בחוץ. אני עוזב את הרכב באמצע הכביש ורואה את הסבתא ואת אחות של אמילי, איירין, בחוץ בוכות. אני מגיע לשם ואני שואל אותה – אני מבין שעידו בפנים. והן רק בוכות. המחשבות רצות. אני בא להיכנס ועומד שם מישהו בכניסה שלא נותן לאף אחד להיכנס. דחפתי אותו ונכנסתי פנימה. כנראה שהוא הבין שאני האבא. אני נכנס ורואה את עידו על הרצפה. תמונות שאני לא אשכח בחיים. התחלתי לצעוק 'עידו, עידו, עידו, עידו' – ממש צעקות, והוא לא הגיב. ניסו להרגיע אותי, אמרו לי שהוא כרגע בסדר – הם עושים לו הנשמה. כשהם סיימו לעשות לו החייאה הם נתנו לו מכות חשמל, ובסוף הוא אמר לי 'הוא בסדר הוא בסדר, הגענו בזמן'".
ומה אז?
"עלינו לאמבולנס וישר נסענו למאיר. הוא לגמרי מחוסר הכרה. במאיר התחילו לו התקפים, פרפורים כאלה. נכנסו למיון ילדים וישר חיברו אותו למכשירים והוא עדיין לא היה יציב. התחילו לעשות שם לכולם הדרכה. הכינו את המכשירים שאם צריך ועולה לו לרמה מסוימת לתת לו עוד פעם מכות חשמל. באיזה שלב הצליחו לייצב אותו קצת והעבירו אותו למחלקה. ואני כל הזמן מהצד עומד איתו ולידו. הוא היה מונשם ומורדם במשך שבוע, לא הצליחו לייצב אותו בארבעת הימים הראשונים. כל יום זה היה סיוט מחדש. עשו תדרוך לכל צוות טיפול נמרץ על הדפיברילטור שאם יצטרך יתנו לו מכות חשמל לייצב אותו. נתנו לו מגנזיום ומלחים ולא הצליחו להגיע למינון ולתרופה. היה לילה אחד קריטי ומטורף, אחרי ארבעה ימים, הייתה הרעה במצב שלו – שיא מבחינתנו ולא יכולנו יותר – ממש נשברנו. בכינו בטירוף ואמילי ואני וכולם שם. היה מאוד קשה".
עד כמה קשה?
"עד כדי כך שהמומחה של שניידר הגיע לבקשתנו באותו הלילה. בשלב כלשהו כנראה הם היו בקשר עם רופא אחר משניידר והגיעו למינונים ולתרופות שהוא צריך כדי שקצב הלב שלו יסתדר. אחרי יום יומיים העירו אותו מהתרדמת, ולמזלנו לא הייתה פגיעה מוחית כתוצאה מהדום לב".

קובי בן שלמה עם מכשיר ההחייאה הדפיברילטור. צילום עזרא לוי

# # #
מאז עידו לא חזר לחיים רגילים. התנאי לשחרור היה, כאמור, שאדם מבוגר ישגיח עליו באופן צמוד, ושיודע להפעיל דפיברילטור. בנוסף הוא מטופל תרופתית שלוש פעמים ביום. ויש גם את עניין ההולטר.
"לקח עוד חודש פלוס עד שהוא חזר לגן", מספר בן שלמה, "בזמן הזה נתנו לנו גם מוניטור שהוא אמור היה לישון איתו כל לילה, שאם קורה משהו זה מצפצף לנו. בשלב כלשהו התרעות השווא היו בלתי נסבלות. החלטנו בהתייעצות עם קרדיולוג להפסיק להשתמש בזה ולנסות להשתיל לו את ההולטר שמעביר נתונים 24 שעות למרכז בקרה".
הוא יודע מה עבר עליו?
"הוא מבין, אבל לדעתי הוא מדחיק את זה איפשהו. נוח לו. פתאום הוא מתעורר בבית חולים ולא יכול לדבר כי יש לו טובוס בתוך הפה והוא רק פותח את העיניים. הוא הבין שהוא בבית חולים אבל הוא לא מדבר על זה היום. מעט מאוד ולעיתים רחוקות".
ואיך היה להחזיר אותו לגן?
"אחרי חודש בבית הצלחנו, בעזרת ראש העיר רפי סער, למצוא לו סייעת צמודה. הבעיה הייתה שזה היה באמצע השנה, בדצמבר, אז פנינו אליו כדי שינסה לזרז את הנושא הזה. בכל זאת, זה לא מקרה רגיל. ובאמת הם עזרו וסייעו ונתנו לו בהקדם סייעת שליוותה אותו בשנה שעברה ומלווה אותו גם השנה לבית הספר, בכיתה א'".
בדקתם את עצמכם כדי לראות שגם לכם אין בעיה דומה?
"עשינו בדיקות גנטיות אחרי המקרה לכל בני המשפחה ולא היה לנו כלום. אצל עידו נמצאה הפרעה גנטית מסוג טייפ 3 שלא ידועה אצלנו במשפחה".
כמה חודשים אחרי המקרה של עידו אירע מקרה נוסף בבית החולים בילינסון בו בן שלמה עובד. ד"ר אורן זוסמן, שהתפרסם ברשתות החברתיות כשסיפר על עבודתו כרופא, חש ברע במשמרת ועמיתיו מצאו אותו אחרי שחטף דום לב. "הוא היה רק בן 40", מספר בן שלמה, "זה רק מסביר שיש אנשים שיכולים לחיות רגיל ופתאום דום הלב תופס אותם ואף אחד לא מבין למה. לי היה חשוב שכל מי שיהיה בסביבה של עידו, בבית הספר, הסייעת, בגן, הסעה, משפחה – שידעו להפעיל את זה. היה חשוב לעשות הדרכה ראשונה לכל המורים בבית הספר ואפילו בבית הספר רכשו מכשיר דפיברילטור נוסף מלבד זה שעידו הולך איתו צמוד שיהיה לחירום לציבור".
גם בבית החולים מאיר העלו את המודעות ועשו קורס עזרה ראשונה לסבים ולסבתות של העובדים. "זה היה משהו מאוד חשוב", מספר בן שלמה, "אני לא יודע כמה לקחו בזה חלק, אבל גם אמא של אמילי הלכה והשתתפה בזה. רוב הסבים והסבתות נמצאים עם הנכדים, אז לפחות שידעו מה לעשות במקרים כאלה. השלבים הראשונים הם החשובים ביותר, הדקות הראשונות הן שיקבעו מה יהיה בהמשך".
מה הצד החיובי שאתה לוקח מהאירוע הזה?
"זו קלישאה, אבל קיבלנו את עידו בחזרה. מהשנה, בכל שנה, נחגוג לו שני יומולדת. אחד ביום ההולדת הרגיל שלו ב-25 במאי והשני ב-11 בנובמבר. לפני חודש חגגנו לו כל המשפחה יומולדת נוסף בגיל שבע וחצי. כעת בחודש נובמבר נחגוג שלושה ימי הולדת. אני ב-28 בחודש, רועי ב-23 ועידו ב-11. מסיבה משולשת".
מה לאחל לכם?
"תאחל לנו שנמשיך להיות אופטימיים ושמחים ורגועים במה שיש לנו ושלא יהיו עוד אירועים דרמטיים בחיינו. באמת, כשאומרים רק בריאות – או שהבריאות חשובה אז זו לא קלישאה – זה באמת נכון. תאחל לנו רק בריאות".

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר