ימים לא קלים עוברים על סבטלנה סוחונוס בת ה-36, תושבת פתח תקוה, ועל בני משפחתה. היא עלתה לארץ מאוקראינה לפני 11 שנים והתחתנה עם תושב העיר, עולה ותיק מרוסיה. הוריה, ויקטוריה וניקולאי סוחונוס, נשארו לחיות ולעבוד בעיר חרקוב שבאוקראינה, אשר בימים אלה נמצאת במרכז הלחימה. בשיחה עם מלאבס מספרת סבטלנה על הקושי שבמרחק מהמשפחה בזמנים כאלה. "זה פחד נוראי. אני מרגישה בתוך חלום רע שלא נגמר כבר חמישה ימים. אני לא מצליחה לתפקד או לעבוד", היא אומרת.
את מצליחה להיות בקשר עם ההורים?
"אני מתקשרת לאמא שלי כל חצי שעה, כדי לדעת שהכל בסדר ולוודא שיש לי איתם קשר. כל בוקר אני מתחילה את היום בלשלוח סמסים לכל מי שאני מכירה שם, אם זה להורים שלי או למשפחות של חברים. שואלת את כולם איך עבר עליהם הלילה ועושה ספירת מלאי לוודא שכולם עדיין בחיים".
לדבריה, התחושה הכי קשה היא של חוסר אונים. "אני יותר מפחדת עכשיו מאשר כשיש פה בארץ מלחמה. כאן אני מרגישה מוגנת, יש אזעקות, יש מקלטים, הממשלה מוכנה והאזרחים יודעים מה לעשות בזמן אמת. גם כשהיו טילים בפתח תקוה והייתי צריכה לרוץ עם הילדים למקלט באמצע המקלחת לא פחדתי ככה, כי הרגשתי הרבה יותר מוגנת. מתסכל אותי שאני לא שם, שאני רוצה לעזור ואין לי איך, זו הרגשה נוראית".
תארי מה עובר עליהם בימים אלה?
"אבא ממשיך לצאת לעבודה ואמא יושבת בסוג של מרתף, זה לא כמו המקלטים פה, אם נופל טיל זו סכנת הילכדות. הם גרים בחרקוב שזו עיר גדולה עם 4 מיליון תושבים והרוסים פשוט באים ומפוצצים בנייני מגורים שלמים, בלי לחשוב פעמיים. אתמול לא רחוק מהבית שלהם, נהרגו 16 אזרחים. באזור אחר סמוך, נהרגו עוד 11 אזרחים. אני גם עוקבת כל הזמן בחדשות, בארץ וגם בערוצי תקשורת נוספים משם".
הוריה של סבטלנה עם שניים מילדיה באוקראינה ב-2017, צילום פרטי
איך מתמודדים עם המרחק בזמנים כאלה?
"זה לא קל. אין לי חשק לעשות כלום, אני מתביישת להמשיך בחיים שלי בזמן שהמשפחה שלי שם בסכנת חיים. אני מחוברת לחדשות לאורך כל היום. אי אפשר להשוות את זה לשום דבר כשאתה פה ולא יודע מה איתם שם. אתמול השתתפתי ביחד עם כמה חברות שלי בקנייה של ציוד בסיסי כדי לשלוח עם המשלחת ההומניטרית שיצאה. אין להם שם מספיק ציוד. אתמול היו כמה רגעים של שקט מתוח אז אבא הלך לקנות מים. תוך כדי ראיתי עדכונים שמתחילים פיצוצים לא רחוק מהם אז התקשרתי אליו שיחזור מהר הביתה".
יש הבדל בין הדיווחים שאת מקבלת מהם לעומת מה שאת שומעת מהמשפחה של בעלך ברוסיה?
"ברור. ברוסיה אין להם מושג מה קורה, הם מכירים את המצב ממה שאנחנו מספרים להם. שם התקשורת מדברת על מבצע צבאי, שאין מלחמה והכל בסדר. אין להם מושג שבינתיים 5,000 חיילים רוסים נהרגו. אתמול קצת ראיתי חדשות מרוסיה וזה היה אפילו קצת מצחיק שהדיווחים כל כך מנותקים מהמציאות".
מה בעלך חושב על המצב?
"כמוני, רוצה שהכל יגמר ונמשיך לחיות".
רוצים להישאר מעודכנים?
ההורים לא רצו לעזוב?
"לא. הם מאמינים שזו המדינה שלהם, אבא פטריוט אמיתי ומאמין שהוא צריך להישאר שם ואמא לא תעזוב אותו בחיים. הפטריוטיות האוקראינית הזו, היא מה שלדעתי מחזיק את העם האוקראיני עד עכשיו, כי לרוסיה יש הרבה כוחות ועם זאת האוקראינים מחזיקים מעמד. אני חושבת שאם כולם יברחו משם, לא תהיה מדינה אוקראינית".
סבטלנה מסבירה כי היא לא כל כך אופטימית ולא מאמינה שהלחימה תגמר בזמן הקרוב. "גם אתמול בזמן שישבו למשא ומתן, הרוסים המשיכו להפציץ בעיר חרקוב, ילדים ומבוגרים. יש גופות ברחובות. זה נורא ואיום מה שקורה שם. אמנם העולם התעורר, אבל אני חוששת שזה כבר מאוחר מדי", היא אומרת בייאוש.
הצעת להורים לעלות לארץ?
"עד עכשיו היה להם טוב שם. זה משהו שהצעתי להם הרבה פעמים, אבל הם לא מעוניינים בזה. הם כבר בני למעלה מ-60, יש להם עבודות מסודרות ואין להם פה שפה, אז להתחיל פה מאפס זה לא דבר שהם רוצים. עד לפני הקורונה היינו נפגשים פעמיים בשנה, הם באו לפה או אנחנו לשם. אבל לא ראיתי אותם כבר שנתיים וחצי ועכשיו בכלל לא ברור מתי נתראה שוב".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
