מייה שם חשפה בכיכר החטופים את הטראומה ואמרה: "כל יום של אחינו בשבי יגביר את הקושי להשתקם"

אלפים קראו אתמול ברחבי הארץ להחזיר את החטופים באמצעות עיסקה. העצרת המרכזית בהשתתפות אלפי רבים נערכה כמידי מוצאי שבת בכיכר החטופים בתל אביב. ממטה המשפחות נמסר אמש: "המלחמה הזו לא מחזירה את החטופים — היא מסכנת את חייהם ומרחיקה את היום שבו ישובו. ברגעים אלה ממש, צוות המשא ומתן הישראלי יושב בדוחא. מכאן אנו קוראים לכם: אל תחזרו בלי הסכם. אל תחזרו בלי כולם. רק כשהם יחזרו — נוכל כולנו לחזור. נחזיר – ואז נקום".

המונים הגיעו כאמור לעצרת המרכזית בכיכר החטופים. עמדו יחד, וקראו למקבלי ההחלטות: "העם מבקש את החזרת החטופים – מעל הכל, עכשיו!".

שורדת השבי מייה שם אמרה בכיכר החטופים: "ראיתי השבוע בדמעות את שחרורו המפתיע והמשמח של עידן אלכסנדר, עידן חזר לאמא שלו, אבל הוא עוד לא יודע, את מה שאני כבר מבינה: עכשיו מתחיל פרק ב'. הריפוי לא יושלם עד להשבת כל החטופים כולם, והוא יהיה רצוף טריגרים של הגוף והנפש, דרישות שלום מהגיהינום שעברנו, שבאות בלי אזהרה, שוב ושוב. אני מייה שם, נחטפתי ממסיבת הנובה אחרי שירו לי ביד מטווח אפס. הייתי 55 ימים בשבי והוחזרתי לארץ ב-30 בנובמבר 2023. חברי הטוב אליה טולדנו נחטף מעט לפניי ונרצח בשבי. שרדתי טבח אכזרי. מרחץ דמים. במשך שעתיים הסתתרתי בשטח הפתוח, בין עשבים וקוצים. היד שלי מרוסקת ומדממת. נחטפתי לעזה על ידי שבע מפלצות חמאס שמשכו אותי בשערות לתוך המכונית, פחדתי שעוד רגע תיתלש לי הקרקפת מרוב כאבים. השערות שלי נהיו גוש של דם קרוש ובוץ. הייתי הראשונה שהחמאס המתועבים צילמו לסרטון אות חיים מהשבי, כשהם באו לצלם אותי, הם קיבלו הוראה שאראה טוב, שהעולם לא יחשוד חלילה בשטניות שלהם. אבל השיער שלי היה גוש אחד של קשרים. אז אחד החוטפים התקרב אליי עם מספריים כדי לחתוך לי את השיער.

"התנגדתי בכל כוחותיי הדלים. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאאבד את השיער שלי. אולי כמו שמשון הגיבור? אני גם ככה שבויה בידכם, את זה אל תיקחו ממני. את דמותי. את עצמי. השתוללתי, התחננתי, התנגדתי בכל כוחותיי, עד שהם ויתרו לי. מאז, בכל פעם שאני רואה מספריים, בכל התעסקות בשיער שלי, חוזר אלי הרגע ההוא, הגוף שלי רועד בלי שליטה ואני מתקשה לנשום. לא עוזרת העובדה שאני חופשייה, עדיין מתנפלת עלי האימה!. התקפי חרדה הם חלק מחיי השבים כתוצאה מהגיהנום שעברנו, הם חלק מאיתנו והם מחיר כבד מאוד".

מייה המשיכה ואמרה בגילוי לב: "לאחרונה עברתי אירוע נורא, לצורך חקירת המקרה התבקשתי לחתוך קבוצה משערי הארוך. המשימה נועדה עבורי, על מנת לסייע לי, אך גופי הגיב שוב באימה, אפילו לקרחת קטנה. לא יכולתי להסכים שיגזרו קבוצה משערות ראשי עד לעור הקרקפת. ברגע אחד נזרקתי אל ימי השבי, אל מפלצות האדם שביקשו לחתוך את שערי. באותו הרגע נעלם ההיגיון והגוף שלי מגיב במצוקה שאין לה מילים, אני פשוט לא מסוגלת לעבור את הסיוט הזה שוב".

"הסתכלתי השבוע על עידן אלכסנדר ואני יודעת שהוא מוגן עכשיו ועטוף אהבה, אבל את עינויי הגוף והנפש, והתגובות שהגוף שלו ישלח לו על בסיס יומי, מכל צליל חולף, מדמות אדם זר ברחוב, מרעש מטוס בשמיים … איש לא יבין. כל יום נוסף שאחינו חווים את העינוי הרגשי והפיזי של מפלצות החמאס, יגביר את הקושי להשתקם ולאסוף את השברים. אני מבקשת מכם להמשיך להילחם בכל הכוח להשבת החטופים כולם, החיים והחללים כולם! לא תהיה לנו כאן זכות קיום ללא האמונה שהמדינה תעשה הכל כדי להשיב אותנו הביתה בעת מצוקה".

אלון קמינר, צילום פאולינה פטימר

אלון קמינר, פצוע קשה ממלחמת חרבות ברזל, אמר: "ב-14 באוקטובר, נפצעתי אנושות. נתתי שתי ידיים, רגל ואת הראיה בעין שמאל לטובת המדינה – נתתי באהבה. ואני שואל, איך אני אמור להשתקם כשהלב שלי בעזה? איך אני וכל עם ישראל יכולים להמשיך הלאה כשהם בעזה? הדרך היחידה היא להחזיר את כולם בפעימה אחת, בהסכם אחד! החיים לשיקום והחללים לקבורה. רק לאחר מכן נוכל להתחיל להשתקם כעם וכמדינה".

יפעת הימן בעצרת בכיכר החטופים, צילום ליאור רוטשטיין

יפעת הימן, אמה של ענבר הימן, שנחטפה מהנובה ונרצחה בשבי החמאס, אמרה: "ענברי שלי, כמעט 590 ימים שאני מחכה לך, אין לי קבר לעלות אליו, אין לי איפה להדליק נר. איך אני יכולה להתאבל עליך, כשאת רחוקה ומוטלת בעזה? כמה זמן האבל שלי יהיה מושהה, חלקי, נתון בספק? אני כולי תפילה שבזמן הקרוב יחזרו כל החטופות והחטופים, החיים לשיקום והחללים לקבורה ראויה בישראל. הם צריכים לחזור כי כשהם יחזרו – זה יהיה הניצחון האמיתי. ישראל לא תנצח במלחמה בלי שאחרון החטופים בבית. תביאו אותם, את כולם! כי רק ככה ננצח!".

דליה קושניר הורן עם יאיר הורן, צילום פאולינה פטימר

דליה קושניר-הורן, גיסתם של איתן הורן שחטוף בעזה ושל שורד השבי יאיר הורן: "היום אני באה לדרוש: הפסיקו את האשליה שרק לחץ צבאי יחזיר אותם כי בינתיים כל מה שיש לנו זה החמצת המאה. ברגעים אלה ממש, צוות המשא ומתן הישראלי יושב בדוחא. אני קוראת אליכם מכאן — אל תחזרו בלי הסכם. אל תחזרו בידיים ריקות. אל תחזרו בלי כולם. רק כשהם יחזרו — נוכל כולנו לחזור. רק אז נוכל לקום. נחזיר ואז נקום".

עפרי חגי, צילום פאולינה פטימר

עפרי חגי, אחייניתם של ג׳ודי ויינשטיין חגי וגדי חגי, אמרה: "לראות את כולכם כאן איתנו, ממחיש לי ביתר שאת כי השבת החטופים היא ערך עליון ומקודש, ושהעם שלנו בוחר בחטופים.
אני עומדת כאן מולכם היום ומבקשת מכם לעזור לי: לזכור, להזכיר ולהחזיר את כולם הביתה. החיים לשיקום והחללים לקבורה. אבוי לנו כחברה, כמדינה, כבני אדם, אם מישהו יישאר שם. לא תהיה לנו זכות לשום דבר כאן אם מישהו יישאר שם".

משה אור, צילום פאולינה פטימר

משה אור, אחיו של אבינתן אור, אמר: "אנחנו דורשים עסקה. עכשיו. עסקה שתחזיר את כולם – לא שלבים, לא סלקציות. כל חטוף הוא עולם ומלואו. ולא – לא נסכים לעסקה שתשאיר אף אחד מאחור. וצריך לומר את זה בקול רם וברור: המלחמה הזו לא מחזירה את החטופים. היא מסכנת אותם. היא מרחיקה את הרגע שבו הם יחזרו. אין מטרה חשובה יותר מהחזרתם. אין ערך מוסרי גבוה מזה".

לצד התמיכה הגדולה בעם וברחבי הארץ בעיסקת חטופים, אירעה תקרית ממורה במהלך הפגנה למען שחררו בחטופים ברחובות, כאשר מפגינים למען החטופים הותקפו ובמקום התפתח עימות.