במציאות המוזרה שנכפתה עלינו בעקבות משבר הקורונה, המראות של הקבוצה שלנו כובשת ומנצחת מול עינינו הפכו לפנטזיה שקשה לראות מתי היא תתממש. כשהחוויות של אוהדי הכדורגל עברו לתחום הזיכרונות והנוסטלגיה בלבד, בדקנו עם שני אוהדים, כל אחד מצד אחר של הכביש, מהו הזיכרון החזק ביותר שלהם מהקבוצה אותה הם אוהדים.
אורי בן עזרא, 41, אוהד הפועל פתח תקוה 32 שנה
התחלתי לאהוד את הפועל בעונות של אברם גרנט והתרגלנו למקום השני. פתאום, בעונת 1992/3, שנה אחרי הזכייה בגביע, מצאנו את עצמנו במאבקי תחתית לא מוכרים. הקבוצה אירחה באצטדיון רמת גן ויאן פיברניק שפתח את העונה, הוחלף בדוביד שוויצר בשל המצב הקשה. בהמשך חזרנו לארח באורווה. למזלנו, במשחק העונה מול בית"ר תל אביב ניצחנו 0:1 מטיל אדיר של אדורם קייסי שרק עלה מהנוער, הורדנו אותם והגענו למבחנים נגד מכבי יפו.
אני זוכר איך בתור ילד צמתי לפני המשחק מרוב לחץ. היה פחד אמיתי שנרד ליגה ואני לא זוכר משחק שהייתי לפניו בחרדה כזו, כי באותן שנים לא היינו קרובים לאזורים האלה. 4,500 אוהדים שלנו מילאו את אצטדיון "גאון" וניצחנו 0:3 משער של מוטי איווניר וצמד של דני ניראון. אני זוכר שהופתעתי מהקלות. אגב, גם בגומלין ניצחנו באותה תוצאה וזו הפעם היחידה בה פתחו בסיום את השערים ונתנו לנו לחגוג על כר הדשא.
אורי בן עזרא
אלמוג אופיר, 43, אוהד מכבי פתח תקוה 33 שנה
שבת, 18 בינואר, 2003. יומיים קודם הגיעו הצירים ואני ואשתי נעמה מיהרנו לבלינסון. הייתי בטוח שנספיק, אבל הילד לא רצה לצאת. בשבת אירחנו את בית"ר, היינו אז בצמרת והם בתחתית. לא עמדתי בלחץ, אמרתי שאני הולך לרגע וחזרתי אחרי ארבע שעות. מזל שזה היה קל"ב באורווה. איזה שמות היו לנו אז – מגמדוב, אלברמן, סולי, רפואה וליאור אסולין. לא היה להם סיכוי.
דרסנו אותם 1:5, שלושער של אסולין ושער לכל קובי, אחד רפואה ואחד גנון. איזה חגיגות היו בשער 1, תענוג. האמת, התנתקתי מהכל ופתאום נזכרתי שאני חייב לחזור לבית החולים. מזל שאשתי הייתה מטושטשת מהאפידורל, אחרת כבר היו עפים עלי חפצים באוויר. קצת פחות משעה אחרי שחזרתי נולד ליעד. בדיעבד הספקתי ללידה, אז היה שווה. חגיגה כפולה ואחלה תזמון להפוך לאבא.
אלמוג אופיר
