איך יודעים שבא אביב ובא הפסח? רבות סופר, דובר, נכתב ונשאל במקורותינו ובדברי ימי זימרת ארצנו בעניין השאלה הדרמטית, החשובה, המיוחדת והמקורית: איך יודעים שבא אביב? אז הנה, בכללי, אני מביא לכם כמה מהסימנים המרכזיים של בוא האביב ובוא הפסח. למשל, מתחילים לשאול את הקופאי של הסופר הרבה קושיות הזויות למהדרין: האם האקונומיקה היא כשרה לפסח? והאם במשחת השיניים יש חמץ?. ובענייני קניות למשל – לא עושים קניות במזומן אלא רק עם תווי זהב וכסף למיניהם. יעני, תלושים (במלעיל) שקיבלנו מוועד העובדים. ופתאום אנחנו קונים הרבה גומי כדי להחליף את הגומיות המחומצות של המקרר. וגם מלא אנשים נכנסים לחנויות כלי בית בשביל לקנות כותשי שום עבור המארחים שלהם. ודאי ראיתם שהולכים הרבה לקופ"ח כדי לקבל כדורים נגד אלרגיות פריחה גופניות. ופתאום יש מלא אלטא זאכן בסביבה. אנחנו גם מתאמנים המון בלשפוך חמתנו על הגויים. ואנחנו מקבלים מלא הגדות מצחיקות של פסח: של בנקים, של קופ"ח, של עיתונים, של ש"ס ושל המפד"ל והשנה נקבל ודאי גם של מפלגת יאיר לפיד. ושמתם לב שפתאום יש מלא שלטים של צבעים שמציעים לך צביעת בית בגרושים.
סערת גשמים ואבק באמצע האביב? רק אצלנו. אמה מה! רק בשכונתנו היה סימן מיוחד לבואם של האביב והפסח: ימ-בה של סערות אבק שבאו עלינו כמעט משום מקום ושבעטיין נסתתרה השמש, נוצרו עננים כבדים ואפורים וגשם זלעפות החל לטפטף על רחובות שכונתנו. זקני העדה, אבל בעיקר זקנות העדה, היו מתורגלות בבואו של הגשם והמציאו כל מיני שכלולים כדי להסתיר את השמיכות, הכריות והשטיחים מפני הנוזלים המלאים בחול. ומדוע ירד הגשם הנ"ל דווקא אצלנו? מסיבה פשוטה: את השטיחים היינו מוציאים מהבית, מניחים על גדרות ברזל וחובטים בהן חבטות חזקות עד שיצא מהן כל האבק שהצטבר מהפסח הקודם. ענני האבק שנוצרו על ידי מאות משפחות עלו למעלה וכשכבדו דיים הם הפכו לענני גשם והורידו על מעברתנו (המטאורולוגים קראו לזה: "גשם מקומי") ים של גשם זלעפות.
משנכנס אדר מרבין בקרצופים משונים. הפסח שלנו מעולם לא התחיל בחודש ניסן אלא כבר הרבה לפני כן. כלומר, בראש חודש פורים. אמי הצדקת והכוהנת הגדולה של הניקיון, החלה בהכנת ביתנו לפסח כבר בחודש אדר, וזאת כדי לא לפספס אף גרגר חמץ שעלול להסתתר באיזו שמיכה, כרית, או שטיחון שקיים בבית. ובכלל, הימים שבין פורים לפסח היו עשירים בייסורי גוף ובתעניות מרובות. ייסורי הגוף על שום מה? על שום עבודות הניקיון והקרצופים שעשינו בכל מיני חריצים וסדקים. ותעניות הגוף על שום מה? יען כי כל יום שעבר היה פחות מה לאכול ולמען האמת גם היה פחות מקום לישון בו. אמי עליה השלום הייתה גוזרת עלינו גזירה: שבועיים לפני ליל הסדר מתחילים לחיות במחסן החירום שלנו ועוברים לאכול אוכל צמחוני וטבעוני. יעני, עשבי בריאות שצמחו בטבע בשדה של האריסים מכפר סירקין.
שאפיק חאבלמה. זיכרונות הפסח שלנו רבים המה ומגוונים. אחד מיוחד אני מבקש להזכיר היום. סיפורו של הסוחר המסתורי "שאפיק חאבלמה". נוהג היה אצל אימותינו בחג הפסח – לרכוש לפחות סיר בישול חדש אחד לחג ואת היתרה להגעיל. לימים היה סוחר אחד, שאפיק שמו, שהבין את פרינציפ הסירים של אימותינו והחליט להקל עליהן את החיים: במקום שיסעו לעיר הגדולה לקנות סיר, הוא יביא להן אותו עד הבית. גם מעברולוגים מדופלמים אינם יודעים מהיכן בא השאפיק הנ"ל והאם יהודי היה בכלל, אבל כך או כך הוא בא לאזור, חודש לפני חג הפסח, בדיוק של שעון שוויצרי, כשעל גבו חמישה שקי סירים ומכר את מרכולתו. הוא לא ידע פרסית אבל יום אחד הבין שתרגום המילה "סיר" בפרסית הוא "חאבלמה". חמוש בשפה החדשה היה שאפיק עובר במשך ימים ארוכים ברחובות המעברה וצועק עברית משובשת לאללה: "חאבלמה טובה!!, חאבלמה חדשה!! חאבלמה עמוק!! חאבלמה אסלי!!". האם החאבלמות של שאפיק היו באמת חדשים, טובים, אסלים?! מסופקני אבל לפחות היה בהם ריח של חדש. אהבנו את שאפיק חאבלמה יען כי איש חביב היה וגם בואו היה עוד סימן לבוא האביב. מה נגמר איתו?! האם חי הוא? איש אינו יודע בדיוק, יען כי פסח אחד הוא לא בא וזאת מבלי לתת התרעה ואו הודעה מראש על היעדרותו. האמת? היה סוג של באסה ועצב באוויר. האם נותר נוהג רכישת חאבלמה אחת לפחות לכבוד החג? דומני שלא. ואולי כן.
מגעילים ספרים?!. יש דבר כזה. בית מדרש מסוים ביקש משואלי ספרי הקודש להחזיר את הספרים כדי שיעברו בדיקת חמץ לחומרא. וכי למה? יען כי שמא במהלך הקריאה נפל בין העמודים איזה פירור של עוגיית חמץ, רחמנא ליצלן…
חג שמח ושנהיה בסדר זה לזה כל השנה.
