ככה זה כשאתה נשיא המעצמה הגדולה בעולם, אבל מתנהג כמו קוקייה שמפנה את ראשה פעם לימין ופעם לשמאל, פעם לירושלים ופעם לריאד. כשהמבט מופנה לעבר בירת ישראל, תופי המלחמה רועמים: אי אפשר לסמוך על איראן, הר המכוש הוא הסתרת תוכנית הגרעין, חייבים להלום באיראנים עד שייכנעו (הם לא!). כשהעין נודדת לריאד, נשמעות צפירות הרגעה: טובת העולם מחייבת משא ומתן; האיראנים מגלים רצינות; אפשר להגיע להסכם בתוך יממה.
אם אתם עוקבים אחר התנהלותו של דונלד טראמפ מאז 28 בפברואר, היום שבו החלה המערכה הנושאת את השם "שאגת הארי", אפשר לכנות את המדיניות שלו במילה אחת: זיגזג. כמה מעמיתיי טוענים שהנשיא מחושב, שוקל את החלופות בזהירות ומבין היטב מה כדאי לו לסכן ומה לא. אחרים משמיעים באוזניי את הטיעון שטראמפ פועל לפי ימי המסחר בבורסה. הוא מאיים, מלחיץ את השווקים, מחירי הנפט מזנקים, הוא מוכר ביוקר, אחר כך מרגיע את המצב, המחירים יורדים והוא קונה בזול. וחוזר חלילה. כך זה נמשך לפחות מאז שמונה באפריל, המועד שבו ארה"ב ואיראן הכריזו על הפסקת אש.
פרופסור גדי חיטמן, אוניברסיטת אריאל, צילום פרטי
מבין שני ההסברים הללו, אני נוטה יותר לזה שמאחוריו מסתתרים שיקולים כלכליים. אמנם דיווחים שהתפרסמו בארה"ב מלמדים כי טראמפ ומשפחתו גרפו הון עתק מאז החלה המלחמה. אלא מה? גם קודם הם היו עשירים. אז הכול זו תאוות בצע? אני לא קונה את זה. טראמפ, בכהונתו השנייה עוד יותר מאשר בראשונה (2016–2020), מתנהג כמו פיל בחנות חרסינה או כמו ילד שקיבל צעצוע ועושה הכול כדי לשבור אותו. ואז לתקן. ושוב לשבור. כי ככה זה מקדמת דנא: אנחנו כל הזמן בניסוי ותהייה. ולפעמים גם בטעייה.
את כמות הטעויות שעשה טראמפ מול איראן מאז פברואר כבר קשה לספור. עוד יישפכו על כך מיליארדי מילים בתקשורת ובאקדמיה. כבר עכשיו ניתן להעריך, מבלי להפריז, שטראמפ יצר למעשה מציאות של סבבי הסלמה מול איראן. מפקדי הצבא האמריקאי הודו בפומבי בשבוע שעבר שאין תוכנית אסטרטגית סדורה למערכה הבאה. כאשר הנשיא עצבני, הוא מורה להתכונן לתקיפה. מה תוקפים? לא ברור. ברור שאם אמריקה תוקפת, בעלות בריתה במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי מותקפות בחזרה (ועד כה ישראל מחוץ למערכה). ואז הנשיא האמריקאי שוב נוהג כקוקייה שמסבה את ראשה לימין ולשמאל, לירושלים ולריאד, ולפעמים גם לדוחא. באוזן אחת אומרים לו: כבוד הנשיא, בוא נהלום באיראנים. באוזן השנייה אומרים לו הערבים: דונט.
כרגע טראמפ בדונט. עד מתי? עד שתגיע שעת הצהריים והקוקייה תוציא שוב את ראשה ולבדוק כמה חם במפרץ הפרסי (חם מאוד באוגוסט. תשאלו את חיילי צבא עיראק, שאתמול, 3 באוגוסט, ציינה 36 שנים לפלישתה לכווית).
טילים של הצבא האיראני (צילום mathesdepositphotos.com)
קשה, עד בלתי אפשרי, להעריך כמה זמן המצב הזה יימשך. מה שברור, לפחות בעיניי, הוא שלאיראן יש מרווח נשימה כלכלי, חוסן לאומי ונכונות להקריב למען הישרדות המשטר. אפשר שחלק מהקוראים יתעייפו לקרוא זאת שוב, אבל צריך להזכיר ששלוש מטרות המלחמה שנקבעו על ידי נתניהו וטראמפ טרם הושגו: הוצאת הגרעין מאיראן, הסרת איום הטילים הבליסטיים ויצירת התנאים להפלת המשטר בטהראן. נכון לעכשיו, אלו מטרות שנראות רחוקות ממימוש.
אז מה יהיה? יהיה מה שהיה. גם ישראל תמצא את עצמה חיה מסבב לסבב שבין ארה"ב לאיראן, עם העלאת מוכנות בעורף למקרה שאיראן תחליט שוב לירות לעבר ישראל. ההשלכות על מצב הרוח הלאומי, על התוכניות לחופשות בארץ ובחו"ל, על קיום קייטנות ועל שגרת החיים בכלל – ברורות.
שלום חנוך שר פעם ש"משיח לא בא". בינתיים מסתבר שהמשיח גם לא ג'ינג'י שיושב בחדר הסגלגל בבית הלבן. מקסימום קוקייה אמריקאית, מודל 2026.
הכותב הוא ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל.
ח.ד
לדעתי, לוקחים את טראמפ ברצינות, כשלמעשה האיש לא יציב ולכן לא צפוי, הריקודים שלו מול המצלמה מביכים וילדותיים, הצהרותיו בעניין איראן, נועדות להוכיח שהוא השולט במצב, כשלמעשה איראן קובעת את
התנאים וטראמפ "משתולל" בגלל שאיראן לא נכנעת לדרישותיו גם לאחר הרג בכירים בשלטון האייתולות והרס של מקומות אסטרטגיים עבור השלטון.
התנהלותו הכוחנית של טראמפ לא הניבה תוצאות להם ציפה כמגלומן, ההיפך, הוא גרם להגחכתו בעיני מנהיגים בעולם החוששים להתנגד לדרישותיו, בגלל נקמנותו הידועה, שכן הוא אוהב לומר את המילה האחרונה, אבל מנהיגים נוספים אוהבים זאת ואיתם הוא מסוכסך בגלל ניגוד אינטרסים ומנטליות שונה.
בעיני, טראמפ אינו חזק אלא כוחני ובלתי צפוי, ואני רואה את מסוכנותו
לעולם, לא פחות ממסוכנותם של ארודאן, פוטין ורודנים נוספים.