שלמה צדוק צילום זאב שטרן
מבקש שלום בית. בעלת הבית שלי, כלומר רעייתי האהובה, המיוחדת ומלאת הבינה והחוכמה, חושבת שהטור של השבוע שעבר עושה עוול. כזכור, לכבוד "יום הרופא" השנתי, כתבתי על רופאי העבר ורופאות ההווה. "ומה עם ד"ר כצמן? וד"ר מירונצ'יק? וד"ר יעקובוב? והאחים נאג'י ויוסף? והרוקח דאוד? ומוניר?", שאלה גברתי בזקיפות קומה. וואללה, כמו תמיד היא צודקת. חטאתי, עוויתי ופשעתי. תנו לי עוד צ'אנס. אשוב אליהם לאחר ט"ו בשבט.
דברי רבי אליעזר. "כל שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. וכל שמעשיו מרובין מחכמתו דומה לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין: אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו". אחלה חוכמה ועומק.
יש עצים שלא נובלים. ט"ו בשבט לנו בשבוע הבא. סיבה טובה ללכת לעצים של הימים ההם. לראות הכלו הגזעים או שמא עוד פורחים בהם העלים והענפים. הזדמנות לחזור לימים שירוק היה יותר מבטון ולימים שהיו יותר עצים מאנשים. לתקופה שבה היו עשבים ועיזים חיים להם בנחת בדו קיום מושלם. הזדמנות להיזכר בעצי הענק שנשמו אותנו ואנחנו נשמנו אותם. עצים שהיו לנו בית גידול של חלומות. עצים שעליהם טיפסנו וכך יכולנו לראות את האופק שמעבר לצריפים…
עצים שאוכלים ועצים שעושים צל. שניים היו העצים של הימים ההם: אלו שאכלנו מהם ושימשו לנו כאבות המזון מהטבע, ואלו שהטילו עלינו צל ובין הענפים שלהם חלמנו על המחר. מתחילים מהעצים המצלילים.
עץ המצ'יסטה נגדע. בחצר האחורית של קולנוע "מאור" עמד עץ. על העץ הזה טיפסנו כדי לראות סרט מצ'יסטה בחינם. העץ עמד שם שנים עד שיום אחד נגדע על ידי מסור ידני אכזר שהביאו גרשון וויטלי, הבעלים הרומנים של קולנוע מאור. שבעה ימים ושבעה לילות בכינו על גזע העץ שנותר ממנו. הלכתי השבוע לראות האם נותר שם סימן וזכר. נעצבתי שוב: על מקום הגזע עומד כיום בנין בטון אפור ורע לתפארת. רוכשי הדירות שם אינם אשמים בכלום ועד עתה אינם מבינים את טקס הזיכרון המשונה שעושים מידי זמן כמה פסיכים כמוני ב־נ.צ. המשוער של גזע העץ ההוא.
עץ האקליפטוס עדיין חי. בקצה הרחוב על שמו של הרב עובדיה יוסף, בכניסה לרחוב צאלח שלום, עומד לו עץ גדול. עץ ענק, תרתי משמע. הוא עומד שם אולי מבויש אבל עדיין עומד בגאון. פעם היה לו חבר: עץ המצ'יסטה. אבל מאז נגדע המצ'יסטה נותר הוא לבדו. פעם הוא הטיל צילו על בודקה הפלאפל ההיסטורי של גדליהו חסיד. היום גם הבודקה פורקה ואין את גדליה להשקות את הגזע, ואין עוד אנשים שייחסו תחת ענפיו. אבל גדליהו חסיד יכול בשקט לשכב על משכבו בנחת, יען כי העץ עומד שם כמו נר זיכרון דולק לימים ההם.
עץ השחיטה. בחצר המאפיה של צ'וראק חנוכה עמד עץ אורן ענק. בעל גזע של ארבעה מטרים. קראנו לו עץ השחיטה. ויש שכינוהו עץ הקצב. שם למרגלות העץ נהגו לשחוט את קורבן הפסח ושם נהג שוקו, רב אומן בקילוף עור העז וביתורו, להפריש מהקורבן לכל דיכפין מעם ישראל. בימים שבין קורבן הפסח לקורבן כפרת ט' באב לא עמד העץ לבדו. הילדים באים היו לשבת בצילו ולראות את שיירת העיזים נכנסת לדיר בשורה ישרה. העץ הטיל צילו על העיזים של יהודה לאמי ועל קמח העיסה של מאפיית צ'וראק חנוכה. הלכתי השבוע לראות הישנו העץ אם לאו. הזלתי דמעה יען כי העץ לא היה. גם המאפיה של צ'וראק חנוכה חרבה לה. וגם העיזים הפכו מזמן לשיפודים. על חורבות הגזע ההוא עומדות כיום וילות. אלו החיים.
העצים אינם והעלמה רווקה. שלושה עצי ענק עמדו ליד ביתה של עלמה יפה אחת. אחד הענפים של העץ האמצעי עמד מתחת לחלון ביתה. על הענף ישבנו שעות וחיכינו ימים. אולי תסכים להעיף בנו מבט, אבל לא מבט ולא בטיח. השבוע הלכתי לבדוק הישנם העצים עוד?! שלושת העצים נכרתו ואינם. והעלמה מה איתה?! כבר אינה מתגוררת שם עוד ועודנה רווקה.
רוצים להישאר מעודכנים?
העצים מהצריף של גורג'י. באמצע השכונה עמדו להם שני צריפים. לצידם עמדו שני עצי ענק. איש אינו זוכר במדויק מי שתל אותם ומתי. יש האומרים כי מימי הטורקים היו. ויש הבטוחים שהם שם עוד מימי ייבוש הביצות. איש אציל נפש היה גורג'י והוא נתן לנו לטפס עליהם ככל שנבקש. לא עשה מזה ענין. גם הציפורים שקיננו בין הענפים אהבו אותנו, יען כי כל אחד מאיתנו אימץ קן. יום אחד הפכו הצריפים של גורג'י לווילות. חומת גדר גדולה מסתירה את הווילות. והעצים מה?! אולי הם מעבר לגדר?! אולי…
והיו עוד עצים. היה את העץ הענק ליד צריף הרפואה. והיה את העץ הענק ליד הבית של משאללה. והיה את העץ שליד מחסן החמורים של דעבול. אבל כולם אינם עוד. במקומם יש בטון ובלוקים. ומה עם עצי האוכל?! בפרק הבא.
