הטור הזה לא יעסוק בדורון גלנט, שעל הנזקים שהוא חולל וממשיך לחולל להפועל בכל יום מחדש כבר נכתב כאן לא מעט. הטור הזה גם לא יעסוק בעמותת הכחולה, שהכניסה שלה לבעלות המועדון היא הסיכוי היחיד שיהיה כאן טוב יום אחד, כי גם על כך נכתבו כבר מילים רבות במדור זה.
הטור הזה יעסוק בסבל המתמשך שחווים כל אותם מכורים, כולל כותב שורות אלה, שעדיין ממשיכים להגיע למשחקי הקבוצה. במשחק הבית האחרון מול רמת השרון היו בראש הזהב רק 150 כאלה, בעוד שלנצרת עילית הצפינו 30 בלבד, שגם הם כבר מתחילים להרהר עם עצמם האם לא הגיע הזמן להפסיק עם ההרגל המוזר הזה.
אוהדי הפועל בימים קצת טובים יותר. צילום: זאב שטרן
לאורך השנים האחרונות המונחים "גסיסה" ו"מוות" ליוו הרבה טקסטים זועמים של אוהדי הפועל, שרואים את המועדון שלהם בכל עונה מחדש שובר שיאי שפל, אבל את האווירה שיש ביציעי ראש הזהב העונה ובשבועות האחרונים בפרט, אי אפשר לכנות בצורה אחרת חוץ מהרגשה של סוף. סופו של מועדון.
אוהדי הפועל רגילים להפסדים, הם רגילים גם ליכולת חלשה, למושאלים, לציפיות שמתנפצות, לאיבוד נקודות בתוספת הזמן, לבעלים כושלים וסגל שמתחלף בכל עונה מחדש. עם זה אנחנו כבר יודעים לחיות, וגם לתמוך ולעודד, למרות שהלב אף פעם לא היה שלם עם זה. אבל השנה משהו השתנה, לאוהדי הפועל פשוט הפסיק להיות אכפת. עונה מבזה מקצועית וניהולית כמו שחווה הפועל העונה לא הייתה עוברת בשקט כזה, עד השנה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אוהדי הפועל אף פעם לא היו אלימים או קיצוניים מדי במחאות שלהם, אבל לפחות הייתה אמירה, הייתה נוכחות. היום אוהדי הפועל, לפחות אלה שעדיין מגיעים למגרש, הם פשוט כלום. בלי עתיד, בלי תקווה ואפילו כבר בלי חלום. הכמות המועטה שמגיעה לא באמת מאפשרת לדחוף את הקבוצה וגם לא לפתוח במחאה שבאמת תשפיע על התנהלות המועדון. הכמות הגדולה יותר של האוהדים, אלו שלא מגיעים אבל נשארים פעילים בעיקר דרך הרשת, לא באמת יכולים לשנות משהו דרך פורום בפייסבוק. הלב של הפועל פתח תקוה, האוהדים שלה, הפסיק לפעום.
אין כאן סוף אופטימי. מכירת החיסול בסגנון באסטה בשוק שעברה השבוע הפועל מוכיחה שכדור השלג ממשיך, ולצערנו עוד ימשיך להתדרדר עד שיגיע היום, וכולם יודעים שהוא יגיע, שיכבו כאן את האור.
