"אחרי לכתי ארצה שייכתב על מצבתי 'איש ארץ ישראל ועם ישראל'" (אהרון ברנע)

מאירה גולדברג ברנע

כשהייתי ילדה והתקרבנו לתקופה בה מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת יום העצמאות, אני זוכרת שתמיד הוקרתי תודה לכל הגיבורים שבזכותם אנו חיים במדינה משלנו. כשחשבתי על הגיבורים האלו, תמיד עלו בראשי מחשבות מלאות פאתוס על יוסף טרומפלדור וקרב תל חי, על מוטה גור וקולו הנרגש בהכריזו "הר הבית בידינו", חשבתי על עולי הגרדום שזכרתי את שמות כולם מאחר והיו כתובים על אנדרטה בגן שעשועים בו נהגתי לשחק. חשבתי על דוד בן גוריון, מנחם בגין, גולומב ויאיר שטרן. יותר מאוחר בתיכון חשבתי על חיילים ספציפיים שנהרגו ושאת סיפורם למדתי בבית ספר. אחד מהם נחרט בזיכרוני במיוחד, אורי אילן, הלוחם שהתאבד בשבי הסורי ובפתק שהותיר אחריו כתב "לא בגדתי".
לאט לאט, ככל שהתבגרתי, הבנתי שהתודה היא לא רק להם, לאלו שסיפורם נודע והתפרסם, אלא גם לאנשים שסביבי, לבני משפחתי שהסיפורים שלהם מרתקים לא פחות, אם זה אבא שלי שלחם במלחמות ישראל או דוד של אמא שלי משה דובדבני שנהרג במלחמת השחרור בלטרון, וגם בעלי ששירת בעזה תקופה ארוכה. הגבורה היא של אנשים רבים שלעיתים חולפים על פני בסופר או במעבר החצייה ובאופן טבעי אין לי מושג על תרומתם. בשנים האחרונות אביו של בעלי התחיל לספר לי אט אט את סיפורו ובכל פעם שאני מביטה בו אני מבינה שהוא בעצמו מספר את סיפור המדינה.
קוראים לו אהרון ברנע (במקור ברנט), הוא נולד בשנת 1937 בעיירה ביוש שבטרנסילבניה. אבא, אמא הוא ושתי אחיות. משפחה דתית מאוד. הוא למד בחיידר, אביו היה שוחט וחזן, אמו עקרת בית. ברומניה היה שלטון דיקטטורי והמלך ששלט בתקופת ילדותו היה המלך מיכאי. הקהילה היהודית באזור הייתה קהילה גדולה מאוד. על תקופת המחנות בזמן השואה הוא לא מרחיב יותר מידי, פרט לאירוע דרמטי שהתרחש בשנת 1944 בדרך ממחנה דיונטו למחנה טנקה. כל משפחתו צעדה יחד כמו יתר הפליטים על שביל רעוע בקור, לרגע אחד ביקש אהרון הקטן לרדת מהשביל המרכזי מאחר והיה חייב להתפנות. בני המשפחה עצרו איתו וירדו לשוחה בצד הדרך, שניות מעטות לאחר מכן החלה הפצצה גרמנית שגרמה להרוגים רבים מבין הצועדים, חייו וחיי משפחתו ניצלו. פגז נפל בסמוך למקום בו עמדו מספר שניות קודם. את הסיפור הזה שמעתי כל כך הרבה פעמים, ובכל פעם שאהרון מספר לי עליו ליבו דופק בחוזקה, אני מקשיבה לו כאילו זו הפעם הראשונה וחושבת לעצמי, איזה מזל.
כמו שבן גוריון סיפר שכבר כשהיה בן שלוש ידע שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל, כך גם אהרון ידע שבמקום בו הוא נמצא הוא לא יישאר. מגיל צעיר הוא תמיד חלם על העלייה לארץ. כששמע שיש התארגנות בעיר הלך למחנה החלוצים שהוקם במיוחד והחל להתארגן לקראת העלייה. הוא הבטיח לעצמו שיעלה לארץ ובסופו של דבר ובכוח רצונו הצליח לשכנע את הוריו.
למרות שהיה חרדי, אהרון היה גם ציוני וספג זאת מהוריו. אביו היה איש הפועל המזרחי והחברים היו מדי פעם מתאגדים ומספרים על חזונם לעלות לארץ ישראל. בשנת 1947 ההחלטה נפלה, המשפחה עסקה בהכנות לעלייה וכאשר כבר כמעט הסתיימו ההכנות התברר כי משפחה עשירה קנתה את אישורי העלייה שלהם בכסף ובכך נמנעה אפשרות עליית הוריו ואחותו הקטנה.
כעת עמדו בפני ההורים שתי ברירות, האחת שכל בני המשפחה יישארו ברומניה והשנייה שאהרון ואחותו הבכורה יעלו לישראל לבדם. הגורם שלבסוף הכריע את הכף היה שנאמר להורים שאם לא ישלחו את הילדים לבדם לא תהיה להם שום אפשרות לעלות בעתיד כיוון שהקומוניסטים שהיו כבר בשלטון לא יאפשרו זאת, ואכן בסופו של דבר זה מה שסייע אחר כך לעלייתם ארצה על מנת להתאחד עם ילדיהם.
כך קרה שבגיל 9, ללא הורים, מלווה באחותו בת ה-11 עלה אהרון לספינת המעפילים "פאן יורק". אהרון מספר: "באחד הימים קיבלנו הודעה שעולים לארץ. אמי הכינה תרמיל גב לי ולאחותי. היא הכניסה לכל אחד מהתרמילים לחם, קפה, סוכר ושתי קופסאות שימורים של דג מעושן. לא היה לנו כסף והיא תלתה לנו על הצוואר פתקית עם שמנו, מאיפה הגענו ומספר העולה שנתנו לנו. הדרך לאוניה הייתה קשה ומתישה, עברנו את אירופה ברכבות משא. לקראת סוף מסענו אחותי ואני נרדמנו על החציר שריפד את תחתית הקרון. לפתע התעוררתי וראיתי שאין אף אחד סביבי מלבד אחותי. ירדתי מן הקרון וראיתי סימני פסיעות בשלג. הלכתי לקרון אחר וראיתי שם ערימה גדולה של סיגריות, אספתי מהן ככל שיכולתי (מה שעזר לי מאוד לאחר מכן במחנות בקפריסין כשמכרתי אותן), שמתי בתרמיל, קראתי לאחותי והתחלנו לצעוד בשלג העמוק לפי כיוון הפסיעות. השלג היה עמוק מאוד ואנחנו בוססנו בעקבות סימני הפסיעות דקות ארוכות עד שבסמוך לחשיכה שמענו מרחוק קולות וראינו המוני אנשים, עוד מרחוק הצלחתי לשמוע שזה היה הקידוש של ערב שבת. הלכנו בעקבות הקולות ומצאנו שם את אלו שהיו איתנו ברכבות, ביניהם זיהיתי גם את בני הזוג ששילמו תמורת מקומם של הוריי על האוניה. הוריי התחננו אליהם שישמרו עלינו והם הבטיחו להוריי שיעשו זאת לאורך מסע העלייה לארץ, דבר שלא קרה. הם התנכרו לי ולאחותי".
"בהמשך מסענו הגענו אל האוניה, היינו כ-8,000 איש", הוא מספר. ניתן לשמוע את ההתרגשות בקולו. הוא מנסה לעצור את הדמעות. הוא מספר שהתנאים היו איומים, שאנשים הקיאו, שהשתן והצואה טפטפו מהתאים. בשלב מסוים בשל הצפיפות והמחנק הוא קפץ לאחת מסירות ההצלה ורק בנס לא עף לים. כשהוא מתאר את התנאים הקשים והגלים הגבוהים, את היחס הקשה לו זכו שני ילדים קטנים ללא הורים מצד הסביבה, הוא מסתכל על אבישי, הבן שלי בן ה־8. אני רואה שהוא נשבר כי הוא חושב את אותן מחשבות שחולפות בראשי. אני לא מצליחה לדמיין את הבן שלי עובר ושורד את אותן חוויות.
"כשבועיים לאחר היציאה לדרך יצאתי לסיפון וראיתי שיצאה השמש", מתאר אהרון. "אנשים התחילו לעלות למעלה ומרחוק ראינו גם את האונייה השנייה ששטה איתנו לארץ. הבריטים החלו לזנב בשתי האוניות והצליחו להיצמד לשני צידי האוניה שלנו. החלו קרבות בין העולים לבריטים ובסוף הבריטים הצליחו להכניע את האוניה והובילו אותנו למחנות בקפריסין, שם שהינו כשישה חודשים. לבסוף הבריטים הסכימו לשחרר את הילדים והחולים כי ידעו שלא נשמש ככוח מסייע במלחמה שהייתה בארץ. העלו אותנו לאוניות והפלגנו לישראל. אחרי יום או יומיים התקרבנו לנמל חיפה וראינו את האורות על הר הכרמל וכל הנוסעים עלו לסיפון והתחילו בשירת התקווה. כשהגענו לנמל חיפה החלו הערבים לירות לעברנו. הכוחות שהמתינו לנו בנמל הצליחו להבריח אותנו לתוך משוריינים שהמתינו לנו והסיעו אותנו לכיוון כרכור. שם מיינו אותנו לפי הגיל, אני נשלחתי למוסד "תלפיות" ברעננה ומאוחר יותר הועברתי ל"משק ילדים מוצא" בירושלים. גם שם תקפו אותנו הפורעים ונאלצו להבריח אותנו לירושלים לבניין גדול מאוד של שיח' ערבי בטלביה".
על התקופה הזו, בה גדל ללא הורים, במדינה זרה אותה אימץ לו לבית, קשה לו לדבר. הוא אוהב לספר על הפעם הראשונה בה קנה לעצמו בגדים של צבר. זה היה ברעננה בחנות של אתא, הוא היה במוסד הילדים תלפיות ברעננה ובכסף שהיה לו ממכירת סיגריות במחנה בקפריסין רכש לעצמו מכנסי חאקי קצרים, חולצה רקומה, גרבי שלושת רבעי, חגורת עור ונעליים גבוהות. בלבוש הזה הרגיש מלא ביטחון ועוצמה להסתובב ברחוב, ילד יהודי, ילד עברי חופשי בארצו, אך עיניו תמיד חיפשו ברחוב אחר אמו ואביו.
"אחרי שגדלתי קצת באחד הימים אמרו לי שהגיע הזמן שאלמד לקראת בר המצווה שלי אבל לא הייתי מוכן לכך ואז הגיע אלי ראובן מס, אבא של דני מס מפקד הל"ה שנפל בדרך לגוש עציון. אביו החליט להכניס ספר תורה לזכרו ושמע שעלי להתכונן לבר המצווה ולקח את העניין על עצמו. ראובן מס היה עבורי כמו אב ודאג לכל צרכי. אך גם התקופה הזו הסתיימה והעבירו אותי לבית ספר חורב במרכז ירושלים ורמת הלימודים שלי עלתה והצלחתי להשתלב שם. בסופו של דבר הועברתי למוסד עלייה בכפר אברהם בפתח תקוה. בערך כשהייתי בן 15 הוריי הגיעו לארץ למחנה עולים בפרדס כץ ושוכנו באוהלים. מאוחר יותר כששיכנו אותם בדירת שני חדרים בבני ברק הם החליטו שהגיע הזמן להוציא אותי מהמוסד ובשעה טובה אחרי כשש שנים חזרתי הביתה. סיימתי את תקופת הלימודים במוסד וחברתי לתנועת הנוער עזרא. הייתי מדריך בתנועת הנוער והחלטנו להקים סניף חדש בפתח תקוה".
בהמשך התגייס לנח"ל ואחרי כחמישה חודשים החל מבצע קדש. אהרון היה אחראי על ליווי שיירות האספקה ל"מיתלה" במצרים שם גם לקח חלק בקרבות. במהלך השנים אהרון השתתף בקרבות במלחמות ששת הימים, יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל. הוא התחתן עם שושנה (חמותי הנהדרת), נולדו לו שלושה ילדים, יעלי, ישי וחנן (בעלי). והוא סב לתשעה נכדים ונין חדש אחד.
בכל יום עצמאות אני ובעלי לא הולכים עם אבישי לפארקים או לחברים, בכל יום עצמאות אנחנו מבלים עם ההורים של חנן בעלי, אהרון ושני. אהרון, אחרי התלאות שעבר, מעריך באופן שונה לגמרי את יום העצמאות ואוהב את המדינה בכל ליבו ואני אוהבת להיות בסביבתו ולספוג זאת. כששמע שאני מתכננת לכתוב עליו ביקש לומר עוד משפט: "ברצוני לציין כי אין כמו המדינה שלנו, אחרי לכתי ארצה שייכתב על מצבתי 'איש ארץ ישראל ועם ישראל' וחלומי הוא שצעירי ישראל לא יעזבו את הארץ".
# תודה לגיסתי יעל פיאמנטה על העזרה ואיסוף הנתונים.