שלמה צדוק צילום זאב שטרן
חשבון נפש. זה טור עם מלא כעסים וטור עם מלא תקוות. זה טור של הרבה הווה עם הרבה עבר. בקיצור, מחר הוא ערב ט' באב והטור הזה בא חשבון עם כופרים ועם פרובוקטיבים. אבל אחרי החשבון באה אמונה ותקווה שלמרות השסעים הקשים הקיימים היום בעם, הבית השלישי לא ייחרב, כי אם השלישי ייחרב אזי הבית הרביעי כבר לעולם לא יקום.
במדינת תל אביב. הבית הראשון נחרב בעוונות של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. הבית השני נחרב על שנאת חינם. והבית השלישי על מה ייפול חלילה? אולי על פנאטיות חילונית ועל פרובוקציות להכעיס של מדינת תל אביב. חבר מועצת העיר תל אביב אחד, "חילוני ירוק" הוא קורא לעצמו, קורא לכל סוחרי העיר לעשות דווקא ולפתוח את עסקי השעשועים שלהם בליל תשעה באב. "די עם ההדתה. די עם הפחדים!!", הוא זועק בחוצות העיר ומזמין את כל בעלי בתי העינוגים להדביק מדבקות פרובוקציה על דלתות בתי הקפה שלהם. "אנחנו פתוחים בליל תשעה באב!!", יהיה כתוב על מדבקות הטמטום וההתרסה. גבורה גדולה. האיש הזה קורא למרד כללי של אנשים כנגד החוק. והוא עוד נבחר ציבור. כמה רשעות וכסילות יש בצעד הזה. הוא פשוט הופך את החילוניות לדת פנאטית. להזכירנו אגב, החוק אוסר פתיחת בתי עינוגים בליל תשעה באב. לא הדתיים חוקקו את החוק אלא כנסת ישראל. אבל את מדינת תל אביב לא מעניין חוק שאינו "משלנו". יעני לא מעניין אותם החוקים שאינם חילוניים לטעמם.
תל אביב צילום אייל טואג
יש שופטת בירושלים. בהקשר זה אני מוכרח להביא ציטוט מפסק דין של שופטת בית המשפט העליון לשעבר, מרים בן פורת. וכך אמרה בפסק דין כנגד בית עסק שהועמד לדין בעוון פתיחת שעריו בליל ט' באב: "לתשעה באב אין רקע דתי טהור ומכריע. צביונו מעורב והפן הלאומי אינו נופל במשקלו מהדתי שבו ואולי אף עולה עליו". אבל כאמור במדינת תל אביב לא סופרים חוקים וערכים שאינם חילוניים.
במדינת פתח תקוה. במלאבס רחוקים שנות אור ממדינת תל אביב, ובעניינים רבים טוב שכך. אבל מידי פעם נושבות גם אצלנו רוחות רעות. בשבת האחרונה פורסם ב"מלאבס" כי זכיין של "ארומה" אם המושבות החליט לסגור את הסניף בשבת. הוא הסביר את זה בצעד אנושי. "לא הדתה, ולא כשרות, לא דת ולא כפייה. אני רק רוצה להיות עם המשפחה שלי פעם בשבוע", הוא מסביר ומתחנן על נפשו. ההסבר שלו היה אנושי ומרגש, אלא שכמה חילונים עם קבלות צעקו: "גוואלד, הדתה!!". חבר'ה, לא הגזמנו והשתגענו?! אבל אני מאמין שאצל הפתח תקוואים זה לא בא ממקום של להכעיס אלא ממקום של תמימות. לכן אפשר למחול להם. אגב, אני חילוני עם קבלות.
איסורים. "תשעת הימים" הם ימי אבלות על חורבן הבית הראשון והשני. אצל דתיים כבדים מדובר בימים של סגפנות. כך היה גם אצל אימי ז"ל. בתשעת הימים היה הבית שלנו עצוב. לא אכלנו בשר, לא רחצנו בים או בבריכה, לא תפרנו קרעים בבגדים וכל שכן לא קנינו בגדים חדשים, לא נעלנו נעלי עור, לא חתמנו חוזים ולא עשינו שיפוצים. לא שתינו יינות ולא אלכוהול. נרתענו מהקדוש ברוך הוא. היום אני משחרר מעט באיסורים אבל נותר בי עוד זיכרון ואותו אני מנסה להנחיל לילדיי.
זכר לחורבן. והיו לנו גם שכנים שהביאו את צער החורבן לקצה. למשל, המולא משה חיים. החכם משה הנ"ל נהג לשבור בלוק בקיר ביתו, להכניס לשם פיח ופחם שחור ולכתוב שלט מאיר עיניים מתחת לבלוק השבור והמפוחם: "זכר לחורבן". מנהגי האבלות שלו היו אותנטיים. הם באו ממקום של תמימות ואהבה לבורא עולם. לרבים היה קשה להכיל את הבלוק השבור אבל בסופו של יום הסמלים האלו שמרו על העם היהודי במשך אלפי שנים, לא?!
יושבים על האדמה ובוכים. בליל ט' באב הלכו כולם לבית הכנסת. גם החילוניים שבינינו. נהגנו לשבת על אדמה מלאה חצץ כדי שיכאב לנו. וככל שהיה יותר כואב הרי זה היה יותר משובח. היינו בוכים את מגילת איכה בתפסיר. יעני בתרגום לפרסית. חכם נג'אט היה החזן המתרגם. לנג'אט היה קול מרטיט שגרם לנשות המעברה להזיל דמעות כבר אחרי שתי השורות הראשונות במגילה. וכך היה החכם מצמרר אותנו: "איכה ישבה בדד קריה נאמנה, גלתה יהודה מעוני, כל רודפיה השיגוה, אין לה מנחם, עולליה הלכו בשבי, ולא היה ביום אף ה' פליט ושריד…". ומיד היינו פורצים בבכי מרורים. וכשסיים החכם את המגילה אפשר היה לשמוע את בת הקול יוצאת מבין הכוכבים ואומרת: "סר עוונכם וחטאתכם תכופר, ועוד יקום הבית השלישי".
אין עזרת נשים. בבית הכנסת שלנו לא הייתה עזרת נשים בליל ט' באב. הן ישבו וקוננו איתנו. זה רק היום שיש משוגעים שמוציאים את הנשים מחוץ למחנה. ומבחינתי ההפרדה הזאת היא סוג של "עבודת אלילים".
והמשיח עוד בוא יבוא.
