1. בקושי הספקנו לחגוג את מינויו של מורד מגמאדוב וגילנו שהפתיחה הייתה צולעת כמו שבר באגן. שוב שחקנים תופסים את הצד בדקה ה-20 ופשוט לא רצים. אפשר להשתגע, או להחליף מאמן כושר. ניצחון על הכח בגביע? בהחלט משמח, אבל ממש לא מרגיע לקראת ההמשך. חוסר הביטחון עדיין זועק לשמיים ועם כל הכבוד חשוב לזכור שהעלייה לרבע הגמר הייתה על חשבון יריבה מליגה א’. מישהו זוכר מתי ניצחנו לאחרונה קבוצה מליגת העל?
2. אורות, פנסים, צ’קלקות או כל מבזיק אחר שתבחרו מאירים חזק מהרגיל וזועקים: חיזוק! בלעדיו, סכנת הירידה תמשיך לרחף עד הרגע האחרון ועלולה להסתיים באסון. אני מקווה שאלי אלבז הוא רק הסנונית הראשונה ולדעתי צריך לעשות מאמץ להביא את ערן לוי. מנהיג על המגרש שיוסיף ביטחון יחד עם יכולת מוכחת של פגזי קרקע-רשת ומסירות סרגל. גם ניב זריהן היצירתי יכול להיות אופציה לא רעה בכלל בחלק ההתקפי האנמי. עמית זנטי? מרגיש לי פחות מתאים ובבחינת לסמן וי ולהגיד “הבאנו”.
3. אף פעם לא נמאס לראות עוד שחקן תוצרת בית לובש את מדי הבוגרים וממלא את לבנו גאווה. לאט לאט נגלה שיש חיים אחרי מנור סולומון וזו הזדמנות לברך על הופעת הבכורה של ליאל עבדה. כן ירבו. כשבהרכב הפותח מופיעים שמות כמו לירן רוטמן, תומר בנבנישתי ותאי בריבו – כולם בוגרי מחלקת הנוער הנהדרת שלנו, מרגש לקטוף את פירות פיתוח הדור הצעיר. מסוג הדברים שעושים חשק לראות כדורגל.
4. שבת חוזרים לליגה ומצפה לנו משחק סופר קשה מול הפועל באר שבע, שתגיע מרוסקת אחרי ההדחה בגביע וזו בהחלט הזדמנות טובה להשאיר את הנקודות בבית. בנימה אישית, אני לוקח הפוגה קצרה מהכדורגל האיכותי בליגת העל שלנו לטובת צפייה בליגה אטרקטיבית קצת פחות בלוקיישן שגרתי – ריאל מדריד נגד סביליה בברנבאו. מודה, הלב והמחשבות יהיו באצטדיון המושבה.
