קחו דף, קחו עט, קחו שבע דקות ובואו נתחיל.
אם הייתי אומרת לכם שנותרו לכם יומיים לחיות, מה הייתם עושים בהם?
ככל הנראה, הייתם מבלים אותם עם אהוביכם ועושים רק דברים שאתם באמת אוהבים. לא הייתם הולכים לעבודה, כי בכל מקרה עוד יומיים כבר לא תהיו פה, וכנראה גם לא הייתם מקפידים על אוכל בריא כי אין בכך טעם (תרתי משמע). הייתם נהנים מכל רגע, מכל שנייה, מכל הזדמנות. לא הייתם מבזבזים זמן על ריבים ולא הייתם מבלים עם אנשים שאתם לא אוהבים ובמצב רגיל אין לכם ברירה אלא להיות איתם.
אבל יומיים זה באמת לא הרבה זמן, אז בואו נעלה קצת. מה הייתם עושים אם היו לכם שלושה שבועות לחיות? מאמינה שלפחות את מרבית הזמן הייתם מבלים עם אהוביכם ומנסים לעשות דברים שלא הספקתם לעשות אך תמיד רציתם. גם במצב הזה לא הייתם מבזבזים יותר מידי זמן על שטויות, אבל שלושה שבועות זה מספיק זמן בשביל לריב עם אנשים, לכעוס עליהם ולהשלים איתם. האם הייתם הולכים לעבודה? מצד אחד, יש לכם רק שלושה שבועות, שזה לא הרבה, אך מצד שני – שלושה שבועות זה כמעט חודש, אז להיות חודש בלי מסגרת? מה הייתם מעדיפים?
יופי, יש שינוי קל. בואו נעלה עוד. נותרו לכם ארבעה חודשים לחיות. מה הייתם עושים? המוות לא מחכה לכם מעבר לפינה, אך הוא קרוב. אני מניחה שהייתם משתדלים לבלות יותר עם אנשים אהובים. אולי הייתם יוצאים לטיול בחו"ל, או אפילו בארץ. מאמינה שהייתם עושים לפחות דבר אחד שתמיד רציתם. עכשיו הבחירה אם לעבוד או לא הפכה קשה יותר: מצד אחד, ארבעה חודשים שווים לארבע משכורות, ולמרות שלא נותר לכם הרבה זמן לנצל אותו, כסף לא גדל על העצים. וגם אם יש לכם מספיק כסף בשביל ארבעת החודשים הללו, מה עם המשפחה שתישאר אחרי לכתכם? האם הם יוכלו לעמוד כלכלית בהחלטתכם לא לעבוד ארבעה חודשים? והאם באמת הייתם מצליחים להעסיק את עצמכם במשך כל הזמן הזה? מצד שני, יש לכם בסך הכל ארבעה חודשים לחיות. ארבעה חודשים אחרונים, שאחריהם לא תקבלו עוד הזדמנות לשום דבר, ומה שלא תספיקו עד אז – לא יקרה.
אני מרגישה שהתקדמנו. אנחנו קרובים לסיום, מבטיחה. עכשיו נותרו לכם שנתיים לחיות, כלומר 24 חודשים, שהם בערך 104 שבועות. המוות נראה רחוק, אך קשה להתעלם מקיומו. מה הייתם עושים? ללא ספק הייתם ממשיכים לעבוד, כי שנתיים זה המון זמן וכפי שכבר כתבתי, כסף לא גדל על העצים, הוא רק עשוי מהם. מאמינה שהייתם מנסים לבלות עם משפחה וחברים, באמת מנסים, אבל יש את הדבר הזה בעבודה שצריך לסיים ויש אירוע חשוב שבאמת אי אפשר להפסיד ובקרוב יש חג אז צריך להתארגן אליו. אבל אתם מנסים, באמת.
אתם מבינים, הזמן שנותר לנו משפיע על ההתנהגות שלנו. יש יחס הפוך בין הזמן שנותר לנו לבין המאמץ שנעשה כדי לנצל אותו – ככל שיש לנו יותר זמן, אנחנו ננצל אותו פחות.
שעון חול צילום אי.אס.אי.פי
קחו למשל תלמיד תיכון שביום חמישי יש לו מבחן. היום, לשם הדוגמא, רק יום ראשון ויש עוד הרבה זמן, אז למה להתחיל ללמוד עכשיו? בשני הוא אומר לעצמו, "יש זמן, אתחיל בשלישי", ובשלישי – הוא לגמרי שכח, יש לו אירוע משפחתי. התלמיד המסכן נאלץ ללמוד למבחן רק ביום רביעי. הוא כמובן לא למד הכל, כי איך אפשר להספיק הכל ברגע האחרון? הדוגמא אמנם קצת רחוקה מהמצב המדובר, אך היא מדגימה אותו בצורה הפשוטה ביותר: אנחנו נוטים להסתמך על הזמן שנותר, באמונה שגויה שעכשיו אי אפשר או אין טעם לנצל אותו. אנחנו רגילים לדחות דברים ולתרץ לעצמנו שבאמת אין לנו ברירה, אבל בקרוב נתפנה לזה. פשוט שעכשיו זה קצת בעייתי. אנחנו טובעים בשגרה היומיומית תוך שכנוע עצמי שכך הדברים צריכים להיות.
אם מישהו היה אומר לנו שנותרו לנו ארבעה ימים לחיות, היינו עוצרים הכל ומנצלים אותם. היינו עושים את כל מה שתמיד רצינו ומבלים עם החברים הקרובים, ולא עם אלה שאנחנו בקשר איתם בגלל אילוצים. אם מישהו היה נותן לנו הגבלת זמן מוגדרת וקרובה, היינו מחשבים מסלול מחדש. היינו מתעלמים מהטפל ומתעסקים במה שחשוב באמת – בליהנות ממה שיש, בלשמוח כאן ועכשיו.
אוקיי, הגענו לשאלה האחרונה. נשארו לכם כל החיים לחיות. יכול להיות שתמותו בעוד 35 שנה, יכול להיות שבעוד 14 שנים, יכול להיות שבעוד 9 חודשים ויכול להיות שתמותו מחר. מה תעשו בזמן הזה?
