שנת הלימודים הראשונה שלי בתיכון הייתה בהרצליה. באחד הימים עם סיום הלימודים יצאתי מבית הספר עם חבר מהכיתה. אישה מבוגרת ניגשה אלינו ואמרה לו שלום. החבר שוחח איתה ולאחר מכן אמר לי, "זו אמא של אחד הרוצחים של נהג המונית דרק רוט". אני זוכרת שהבטתי בה מתרחקת בתדהמה. שום דבר בחזות שלה לא שידר שהיא אמא של רוצח. הייתי אז נערה בת 15 וציפיתי לראות את סימני הרוע בצורה ברורה ובולטת.
"איך אפשר לגדל רוצח בבית בלי לשים לב?", שאלתי, "בטח היה משהו לקוי בדרך שבה גדל ובחינוך שנתנו לו. האישה הזו נראית רגילה וסתמית, כמו כל אחד אחר ברחוב".
"אל תמהרי לשפוט", הוא השיב, "לא תמיד ההורים יודעים מה עובר על הילד שלהם. אמא שלי לא יודעת איפה אני מסתובב בלילות". אני זוכרת שרציתי להוסיף עוד משפט, אבל הוא היה חבר של המשפחה והשתיק אותי, "באמת שאין לך זכות לשפוט". חוץ מזה ידעתי שהוא צודק. הייתי נערה מתבגרת בת 15. גם ההורים שלי לא ממש ידעו איפה אני מסתובבת בלילות.
לפני כמה שנים קראתי את ספרה של יעל שכנאי "ילד רע", הספר נפתח בתיאור שלֵו ושגרתי, תיאור זיכרונות ילדותו של נדב, בנם הבכור של אווה וגדעון. שום דבר בילדותו ובאופן התבגרותו של נדב לא יכול היה להכין את אמו לעתיד לבוא. אווה וגדעון התקרבו לביתם, הם מיהרו לארוחת ערב. מרחוק הבחינו בניידת משטרה. באותו היום נעצר בנם נדב בחשד לרצח אולג סמיניוב. כמו כל זוג הורים נורמטיבי, הידיעה הזו תפסה אותם לא מוכנים. בדקות הראשונות המוח מתקשה להבין את הנעשה, אבל מאוחר יותר מתחילים להרגיש את הלחץ ואת הבהילות. הם משיגים לו עורך דין פלילי מצוין ורק מחכים לשמוע שנעשתה טעות איומה שבעקבותיה תגיע ההתנצלות, אך ככל שמתבהרת התמונה, מסתבר להם שחייהם לא ישובו להיות כשהיו לעולם. בנם החמוד, שאותו גידלו באהבה, אותו ילד מתוק שבגיל שש נפרד מהם בנשיקה ביום הראשון בכיתה א', הילד המושלם שהתבגר ועבד בגינה, שידע לצייר כל כך יפה במחברת, מודה ברצח בלי שחוקרי המשטרה לחצו עליו או הפעילו עליו איזושהי מניפולציה ומיד לאחר מכן גוזר על עצמו שתיקה.
סופר אמא- מאירה. צילום לילך אוזן
נזכרתי בסיפורים האלו בעקבות מטר הקללות שהוטחו בהוריהם של החשודים באונס באילת. תפקיד ההורים לחנך, ללמד, לתת דוגמה אישית, להסביר, להראות, להסביר שוב אבל לפעמים זה פשוט לא עוזר. בגיל מסוים הילד לומד גם מאחרים, אפילו מתנער מכל מה שלמד בבית, נגרר אחרי אחרים, לפעמים הוא מתבגר והופך לגבר שונה לגמרי עם סולם ערכים שלא מזכיר את הערכים שעליהם גדל בבית.
לפעמים ההורים אשמים ולפעמים הם ממש לא. להאשים באופן אוטומטי את ההורים זה עוול גדול.
זה לקחת את האחריות האישית ולהעביר אותה למישהו אחר למרות ש"הילד" כבר מזמן היה לגבר.
לאחרונה אני נתקלת בפייסבוק באמירות: "תמשיכי לקרוא לילד שלך נסיך של אמא, וכך הוא ילמד שמגיע לו הכל".
או "כשהילד גדל בידיעה בלעדית שהוא נסיך של אמא, אין שום הפתעה שהוא מנצל בת 16 כחלק מהזכויות שמגיעות לו…".
מעולם לא קראתי לבן שלי נסיך אבל מידי פעם אני כן מרגישה שהוא מלך, במיוחד כשהוא מתגבר על כל מיני קשיים, מצליח בדברים שאחרים ציפו שהוא ייכשל, כשהוא מתנהג בצורה בוגרת ומעוררת הערצה ואז אני בהחלט מכריזה על היותו מלך בקולי קולות ולא, הוא לא יהפוך בגלל זה לאנס. אפשר לקרוא לילדים שלנו נסיכים ומלכים ועדיין בלי כל קשר ללמד אותם על כבוד לבני אדם, כבוד לרכוש ולגוף של האחר.
לפעמים לא האמא ולא האבא אשמים, אלא פשוט האדם עצמו. לפעמים ההורים לא מודעים למפלצת שהם מגדלים בבית, לא תמיד יש להם על כך שליטה.
העונשים הקלים להם זוכים אנסים ומטרידים מינית בישראל מעבירים מסר רע לכולם. במקום לשאול איפה האמא, תשאלו איפה האנס והמטריד ולמה הם לא בכלא לשנים ארוכות.
סופר אמא- אפייה. צילום יונתן בן חיים
BAKE to ZOOM – כנס קונדיטוריה ואפייה:
"הרבה יותר משעשע לנהל שיחה עם מישהו שלא זורק לך מילים ארוכות כמו 'השתלשלות העניינים הרגילה בנסיבות אלו היא כדקלמן' ומסתפק בכמה מילים קצרות ופשוטות כמו: קח עוגה, פו". א.א.מילן.
אני בטח לא אתווכח עם פו הדב. אני אוהבת שוקולד. אני אוהבת מתוק, נמאס לי לשמוע על הקורונה כל היום. אז נכון, אני בקושי יודעת לטגן חביתה אבל אם אתם גם בעניין מתוקים וגם בעניין אפייה, ממש בעוד כמה ימים כנס האפייה והקונדיטוריה הראשון בישראל יוצא לדרך.
את הכנס מנחה עדי שילון וזו פעם ראשונה שמתקיים בישראל כנס כזה ועוד בזום, כנס וירטואלי של אפייה וקונדיטוריה עם מלאאאאאאאאא שמות נהדרים מהארץ ומהעולם.
מי שיזם את הכנס הם שני קונדיטורים; יאנינה מירסקי, מהסטודיו "פקאלה" ודרור כהן, מהנדס תוכנה וקונדיטור, בעל המגזין הקולינרי "בייקרי 365". יהיו בו קונדיטורים ואופים וגם אושיות אינסטגרם. הם יאפו בשידור חי, חלק מהבית שלהם, וחלק מהסטודיו של יאנינה. ואלו השמות: ערן שוורצברד, נטלי לוין, סבינה ולדמן, השוקולטיירים בעלי השם העולמי רונייה ואנדריי דובוביק בשידור חי מבלארוס, אולגה טוכשר, ג'ורג'יה גרין, מלכי אדלר, אודי ואשר, רונית צין-קרסנטי, רון יוחננוב, ליאור משיח, קרן אגם, סער מור, חן עמר, שני קידר, יאיר פיינברג. נכנסתי לאינסטגרם של חלק מהמשתתפים, אתם תתעלפו מהתמונות שם.
אז חוץ מאפייה טבעונית, עוגות מקושטות, אפיית לחם, קינוחים מהממים, קינוחי פרווה שווים, ופשוט – שוקולדים – תתקיים גם הרצאה של גל בן זאב על צילום וסטיילינג קולינרי.
מחירים: חצי יום: 5 סדנאות – 149 ש"ח / יום שלם: 10 סדנאות – 249 ש"ח/ יומיים: 20 סדנאות – 399 ₪. לפרטים והרשמה חפשו בגוגל: BAKE to ZOOM
סופר אמא- תעודות זהות של הדס שבת
תעודת הזהות של הדס שבת – הוראה מתקנת:
שנת הלימודים התחילה, זו לא סתם שנה אלא כנראה שנת-הלימודים הכי משוגעת שהייתה פה מזה הרבה מאוד זמן. מה שמאפיין את השנה זה בעיקר חוסר וודאות. מתוך אי-הוודאות הזו, מעורבת בחששות רגילים של ילד-ראשון-עולה-לכיתה-א', חיפשה הדס כיצד היא יכולה לשפר את המצב. לעזור לבן שלה ולמורה-לעתיד, ליצור בסיס מסוים לשנה הלא-יציבה הזו.
כדי להקל על כל הצדדים וכדי לאפשר למורה להכיר את התלמידים שלה קצת מעבר למה שמאפשר לה הזמן בבית הספר, היא ייצרה תעודת זהות עבור הילדים, התעודה בנויה משאלות שאותן יש למלא עם הילדים ולהגיש למורה. יש כאן הזדמנות לספר לילדים את כל הדברים הטובים שאנחנו חושבים עליהם, לבחון יחד את הקשיים ולא פחות מהזדמנות ללמוד מהם מה הם חושבים על עצמם.
אז איך רוכשים?
שולחים הודעה במייל להדס ([email protected]). מעבירים 15 שקלים בביט, בפפר או בפייבוקס, ומקבלים את הקובץ לאן שתבקשו.
הקובץ קיים בלשון זכר ונקבה, והוא יגיע אליכם בארבעה צבעים שונים פלוס גרסה שחור-לבן.
סטטוס לשבת: טוב שיש את מי להאשים
אבישי: "אני יודע שאת לא אשמה בכל דבר, אבל עדין זה נוח שיש את מי להאשים".
