דרורית גור אריה צילום נתן דביר

דרורית גור אריה נפרדת: "אנשים אמרו נראה כמה זמן זה ישרוד"

כשגור אריה הגיעה למוזיאון פתח תקוה בשנת 2000 הדבר הראשון שנעשה הוא לסגור אותו לארבע שנים לשיפוצים. ב-15 השנים שעברו מאז נפתח מחדש, הפכה אותו לאחד המוזיאונים המובילים בארץ, ואחד המוכרים בעולם. ראיון פרידה

פורסם בתאריך: 7.9.19 09:16

 

אחרי 19 שנה בעיריית פתח תקווה ו-15 שנה כמנהלת מוזיאון פתח תקוה לאמנות והאוצרת הראשית, פרשה לאחרונה דרורית גור אריה מעבודתה בעיריית פתח תקווה. לאורך השנים, הצליחה גור אריה להטביע את חותמה כאחת האוצרות המובילות והלא שגרתיות. היא הצליחה להביא את המוזיאון הקטן מפתח תקווה שהציגו בו בעיקר אומנים מקומיים, אל השורה הראשונה של האמנות, יחד עם מוזיאונים מהעולם. היא יצרה כאן מוקד עליה לרגל לקהילות האמנות המקומית והבינלאומית. המוזיאון תחת ניהולה זכה לשבחים ופרסים רבים. גור אריה קידמה שילוב של אומנות פלסטית עם דיסציפלינות אחרות כמו קולנוע, ארכיטקטורה, מחול, פרפורמנס ומוזיקה. היא הקימה את "ספוט" – חלל המדיה והקולנוע, את גלריות האוסף, קרן לרכישה ותמיכה באמנות ישראלית, אגודת ידידים ועוד. "כ-100 אלף מבקרים מגיעים למוזיאון מידי שנה, זו כמות מטורפת ואנחנו בין המוזיאונים המובילים בארץ", היא אומרת בגאווה בתחילת הראיון איתה.
גור אריה הגיעה לנהל את המוזיאון בשנת 2000. מיד עם תחילת עבודתה, הוא נסגר למשך כארבע שנים על מנת לשפץ את אולמות התצוגה ולהפוך אותו למוזיאון לאומנות עכשווית. "כשהתחלתי את התפקיד זה היה מוזיאון די פריפריאלי, קראו לזה מוזיאון יד לבנים וחשבתי שלעיר כמו פתח תקווה שאין כמעט סופר או יוצר שלא עבר בה, ראוי שיהיה מוזיאון איכותי. מוזיאון זה כלי למיתוג של עיר, כמו למשל בילבאו בספרד שהייתה עיר שכוחת אל ובנו שם מוזיאון שהיום אין מישהו שלא עולה לרגל. קחי למשל את מרכז פומפידו בפריז, שכל האזור סביבו היה של עוני וזנות והיום אין תייר שלא מגיע לשם. חשבתי שבפתח תקווה המתחם הזה של קריית המוזיאונים ויד לבנים הוא מתחם התרבות של העיר. זה לא היה פשוט בכלל לפעול לצד אתר הנצחה ואני מצאתי דרכים לשלב אותם".

התערוכה בהודו. צילם הארי קמבוי

"זו הייתה עבודה קשה"

התערוכה הראשונה שהוצגה במוזיאון המחודש אחרי השיפוץ הארוך "מחסן הזמן" בשנת 2004, תערוכה שהתייחסה לנושא הזיכרון ובדקה את הקשר בין הזיכרון הפרטי לציבורי. בתערוכה הציגו אמנים מהארץ ומהעולם. לפתיחה הגיעה כל הברנז'ה של עולם האמנות כולל השרה לימור לבנת. "'אנשים אמרו 'נראה כמה זמן זה ישרוד'", אומרת גור אריה בחיוך. "הייתה אופטימיות, אבל פתח תקווה נחשבה אז מעבר להרי החושך. אני כל הזמן אמרתי שאני חושבת שפריפריה זה לא עניין גיאוגרפי, אלא פסיכולוגי, כי באותה תקופה, מבחינת האנשים לנסוע לפתח תקווה כשכל האמנות שוקקת החיים נמצאת בלב תל אביב זה לא היה נתפס. אבל תוך זמן קצר, הוא הפך להיות אחד המוזיאונים המובילים בארץ. זו הייתה עבודה קשה וכל תערוכה הייתה מדויקת. הצלחתי לייצר זהות ותווי פנים למוזיאון, היה ברור לקהל המבקרים שכל פעם שהדלתות נפתחות המקום נראה אחרת וזה היה סוג של חוויה. 19 שנים לא ישנתי בלילה והיו לי הרבה מאוד דאגות, איך אני אוכל להחזיק את המוזיאון ברמה שהיא בלתי מתפשרת, איך לגייס כספים ולשכנע אנשים לתמוך בזה ולחפש לי שותפים בארץ ומחוצה לה. זה מוזיאון עם ראיה תרבותית מאוד רחבה וחזון של לייצר תרבות במטרה לתת לאנשים את מה שהיה חסר להם ועד אז הם ייצאו לחפש מחוץ לעיר".

אחד מעשרת המצטיינים בעולם

לאורך השנים אצרה גור אריה תערוכות רבות. זכורות במיוחד "ציון: טרילוגיה קולנועית" של ז'וזף דדון, שהציגה סרט בכיכובה של רונית אלקבץ שהופק בשיתוף מוזיאון הלובר; תערוכתה של נבט יצחק "שמחה גדולה הלילה" שעסקה במוסיקה ערבית וזהות מזרחית בהגמוניה תרבותית יהודית-מערבית בישראל; תערוכת היחיד הראשונה של דור גז "גיאורגופוליס", שעסקה במיעוט הערבי נוצרי וביחסיו עם החברה הישראלית; תערוכתו של איציק בדש "זאלה", שעסקה במסורת הקינה בעולם המזרחי ובקרב עדות שמוצאן בצפון אפריקה; תערוכת הקולנוע "בקצה העולם – כאן" שהופקה בשיתוף פעולה עם בית הספר לקולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר שבנגב וזימנה מפגש עם קו התפר בין עזה לשדרות באמצעות קולנוע דוקומנטרי של יוצרים החיים ופועלים בדרום.
עוד אצרה גור אריה את אמנות-חברה-קהילה, אשכול תערוכות שהציג מודלים שונים של אקטיביזם אמנותי-חברתי של אמנים מישראל ומרחבי העולם ואת תערוכת היחיד של מיכאל גיטלין "16 עבודות", שהציגה מבחר עבודות של אחד האמנים הישראלים החשובים שפועלים בזירת האמנות הבינלאומית.
גור אריה אצרה יחד עם אריה ואבי פלדמן את התערוכה "צעדים בוני אמון" שעסקה ביחסי הגומלין בין מחול לאמנות חזותית ובין מחול לקהילה, במסגרתה הוצגה יצירת מחול חדשה מאת יסמין גודר שנוצרה והוצגה רק בתערוכה.
במסגרת הקשרים הבינלאומיים שפיתחה גור אריה בין המוזיאון למוסדות תרבות, נפתחה בפברואר 2015 במרכז לאמנות של ניקוסיה, תערוכה ראשונה של אמנים ישראלים בקפריסין, אותה היא אצרה. בפוזנן פולין, הוצגה התערוכה "מחשב מסלול מחדש" שעוסקת בחוויית המעבר לעולם פוסט גלובאלי, דרך יצירות במגוון מדיות של אמנים ישראלים ובינלאומיים עכשוויים. ובהודו הציגה יחד עם האוצר אור תשובה את התערוכה to the end of land, תערוכת אמנות ישראלית שהוצגה בגלריה הלאומית בניו דלהי, לאחר שהוזמנה על ידי שגרירות ישראל בהודו לרגל 25 שנה לכינון היחסים הדיפלומטים בין הודו לישראל. השנה אצרה גור אריה תערוכה מיוחדת בפתח תקוה ובדרום צרפת במסגרת עונת התרבות ישראל צרפת שחיברה אמנים ישראלים וצרפתיים ועסקה בנציבים והשלכותיה השונות של התנועה האנושית במרחב גיאוגרפי פיזי ולשוני.
המוזיאון וגור אריה בעצמה זכו לפרסים ושבחים. בשנת 2010 הוכתרה גור אריה כאוצרת מובילה בדירוג המוזיאונים הבינלאומי של מגזין מונקול ומוזיאון פתח תקוה נבחר לאחד מעשרת המוזיאונים המצטיינים בעולם. בשנת 2012 זכתה גור אריה בפרס האוצרות מטעם משרד התרבות. בנימוקי השופטים נכתב כי בעשור האחרון הפכה דרורית גור אריה לאחת האוצרות הפעילות והבולטות בשדה האמנות הישראלי וזאת לאחר שהמוזיאון נפתח בשנת 2005 מחדש כמוזיאון לאומנות עכשווית. בשנת 2018 נכללה ברשימת האוצרים והאמנים המשפיעים של המגזין טיים אאוט. בשנת 2019 קיבלה עיטור מסדר אבירות צרפת לספרות ואמנות מטעם ממשלת צרפת.

דרורית גור אריה צילום דוד עדיקא

"להמציא כל פעם מחדש"

"אוצרות מהסוג שאני מטפלת בו זה להמציא כל פעם מחדש", מסבירה גור אריה. "זה הרבה עבודות מחקר וקשרים. אני לא רק בוחרת אומנים, אלא זה לייצר נושא וקונספט שאני חושבת שהם נושאים בוערים וזה מבוסס על עבודת מחקר של שנתיים-שלוש. למשל עכשיו מאוד מעסיק אותי העניין של הפיליפיניות והילדים שלהם. אני חושבת שחייבים להציב מראות, ואחד הדברים שעשיתי כמנהלת מוזיאון זה להציב מראות. להראות את המציאות מנקודות מבט שונות וכל פעם הצעתי לקהל זוג משקפיים להתבוננות במציאות בנושא אחר. הייתה תערוכה בנושא נוודים ותערוכה שטיפלה בנושא סחר בנשים בישראל שבאותה תקופה פניתי אל איציק אוחיון (ראש העירי דאז) ואמרתי לו שזו תערוכה אמיצה והוא קיבל את זה. הייתה את סוגיית הדרום בארץ, שאצרתי אשכול תערוכות שבהן נתתי במה לאומנים שונים אקטיביסטים מהארץ ומהעולם, בינהם מיקה רוטנברג ואלונה הר פז, שתי אומניות ישראליות שיוצרות עבודות אומנות ומחזיקות בכסף הזה בית יתומים בהודו. הן גם עבדו עם הצוותים שלנו עם נערות במצוקה מהעיר. הצגנו תערוכה 'על הטיפשות' שאף אחד לא היה מוכן להציג. תמיד חשוב לי שיהיה לצד האומנות גם הערך המוסף. לשמחתי יש לי ראיה אמנותית, מי שאני מסמנת נהיה כוכב".
מי הקהל שמגיע לתערוכות?
"יש לנו את המעגל של תושבי העיר, שמגלים את המוזיאון ובשבתות המוזיאון שלנו מפוצץ והוא כולל מפגשים עם אומנים, שיחי גלריה וזה המקום היחיד שפתוח בשבת. מערכת החינוך מהעיר מגיעה אלינו וכמובן יש לנו מבקרים מכל רחבי הארץ ומהעולם. אין משלחת של משרד החוץ שלא ביקרה אצלנו במוזיאון ותמיד בסיום הם אומרים שביקרו בהרבה מוזיאונים ואצלנו זה הכי מעניין וזה מאוד מרגש".
גור אריה מציינת שכאשר היא הגיעה למוזיאון לא היה בו כמעט כלום. היא שיפצה את חלל התצוגה, את מחסן האוסף, וכתבה פרוגרמה למתחם. "הרבה אומנים שהגיעו למוזיאון אמרו לי שאמרו להם להגיע אלי כי אני אמיצה ויכולה להרים פרויקטים", היא אומרת.
גור אריה עזבה את התפקיד לפני כחודשיים ובינתיים לא מונה אוצר במקומה. בתחום הניהולי מטפלת נילי חי, מנהלת האגף לאומנות פלסטית. בקרוב אמור להתפרסם מכרז לאוצר או אוצרת למוזיאון. "אני מאוד מקווה שהעירייה תשכיל לשמור על האיכות של המוזיאון ותבין את הצרכים. חשוב שהעירייה תבין שזו לא רק איזו אליטה, וכל אחד מוצא במוזיאון את עצמו. המוזיאון כל היום שוקק חיים, כל מערכת החינוך באה, יש חוגים ופעילויות אחר הצהריים ובשבת ואין חג ואין חופשה שאין בהם עשייה", היא אומרת ומבקשת להדגיש: "לפי חוק המוזיאונים חייבים למנות אוצר מקצועי, מאחר ומדובר במוזיאון מוכר".
להחזיק מוזיאון פעיל זה משהו יקר?
"להחזיק מוסד תרבות זה כרוך בעלויות. אומנים לא מקבלים לצערי הרבה כסף, אלא השקענו בפיתוח של העבודות שלהם וזה עולה כסף. כניסה למוזיאון לא עולה מיליונים ולבתי הספר יש חבילות. אין מוסד תרבות בארץ ובעולם שאמור להחזיק את עצמו. מה גם, שפה זה לא רק מוזיאון אומנות, יש פה גם את בית יד לבנים שאנחנו מפתחים".
למה החלטת לפרוש?
"הפרישה שלי הייתה מתוך החלטה שאני רוצה לעשות דברים נוספים. זו לא הייתה החלטה קלה, כי אני חושבת שנולדתי אוצרת. אבל אני מרגישה שאני צריכה להמשיך לעשות דברים נוספים. זה לא פשוט לנהל מוזיאון עירוני. עבדתי עם כמה ראשי ערים, חלקם שיתפו פעולה יותר וחלקם פחות וזה תמיד מאבק על תקציבים. זה תמיד נראה להם שזה מותרות וזה לא".
את בקשר עם המוזיאון?
היא מדגישה ומסבירה שהיא ממשיכה ללוות את המוזיאון: "אני מנהלת את 'אגודת הידידים' של המוזיאון לצד היו"ר גלית שנידמן ועובדת על תערוכה שתוצג גם במוזיאון וגם בלובלין ותעסוק בשפה ובתרבות היידיש. אני עושה דוקטורט על התרבות הישראלית, מלמדת באוניברסיטת תל אביב והשנה אתחיל ללמד גם באוניברסיטת באר שבע".

 מתוך ציון מאת ג'וזף דדון בשיתוף מוזיאון הלובר צילום joseph-sion3

פיקניק אמנות גדול

יש מחשבות להתחיל את כל התהליך מחדש במקום אחר?
"זו שאלה שרבים שואלים אותי וכולם מחכים לראות מה דרורית תעשה. כשהודעתי על הפרישה שלי עטפו אותי בהמון אהבה וקיבלתי מאות הודעות תמיכה, הערכה וצער שפתח תקוה מפסידה את אחת מהנשים פורצות הדרך שבנתה את המוזיאון בעשר אצבעות. אני בוודאי אמשיך בתחום ואני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך לנהל מוזיאון. פנו אלי ממקום שעכשיו הוא בבניה ופנו אלי גם מניו יורק להיות יועצת ואני עוד חושבת, יש לי הרבה הצעות ואני צריכה לבחון את זה".
יש תכניות שלא יצאו לפועל?
"תכננתי להקים על הרחבה של המוזיאון בית קפה וכבר נבנו תכניות אבל לצערי זה לא יצא לפועל. הגיתי לפני כמה שנים לעשות מול המוזיאון פיקניק אומנות גדול בשבת ומי שהרים את זה בסוף היה מוזיאון אחר".
מה את מאחלת לעצמך ולמוזיאון?
"אני מאחלת למוזיאון שימשיך להתפתח. זה ילד שגידלתי אותו מאפס, הוא נפתח לפני 15 שנים והיום הוא אחד המוזיאונים המובילים. לעצמי אני מאחלת להמציא את עצמי מחדש וכמובן שאמשיך ללוות אומנים ולהשיג פסגות חדשות".

תגובות

תגובה אחת
תגובה אחת
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    בתקופתה המוזיאון שודרג והיה מהמובילים בארץ. בכל שבת נהגתי לבקר בו. היו סיורים עם אמנים, הרצאות ותערוכות מכל הסוגים. חבל מאוד שנסגר.

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר