בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר הוביל סא"ל סלמאן חבקה ביוזמתו את כוח הפריצה לתוך קיבוץ בארי ואת הלחימה בו, והיה הדמות המושיעה והמשחררת של אחינו ואחיותינו הנצורים בקיבוץ. בריאיון עמו אמר סא"ל חבקה: "כוחנו באחדותנו. אין לנו ברירה אחרת. זו העת להיות ביחד ולהוביל לניצחון".
שלושה שבועות לאחר מכן הוא נהרג בקרב בצפון עזה. בן 33 היה במותו, והותיר אחריו אישה צעירה ותינוק בן שנה וחצי. ארבעה לוחמים דרוזים נהרגו מתחילת הקרבות – שני קצינים בכירים ושני חיילים. הם נפלו בקרב באמונה שלמה במחויבותם לשמור על מולדתם ומתוך הזדהות מוחלטת עם המדינה ועם החברה החיה בה. כאלה אנו הדרוזים – בשר מבשרן של החברה והמדינה הישראליות. את ברית הדמים בינינו לקחנו בכל הרצינות, והמחיר ששילמנו ממלא את בתי הקברות הצבאיים שלנו והותיר משפחות שכולות שאיבדו את היקר להן מכל.
בשש לאחר המלחמה יחזרו החיילים הדרוזים אל בתיהם בכפרים וימצאו שם את הודעות הקנס שמחכות להם בגין בנייה לא חוקית תחת חוק קמיניץ. 4,000 דוחות של מאות אלפי שקלים כל אחד בגין בתים שנבנו על אדמות פרטיות אך לא זוכים לאישורים בגלל אותו חוק שלא מאפשר תוכניות מתאר ועתיד לבנינו בכפרים הדרוזיים.
כדי להוסיף ולזרות מלח על פצע העלבון נחקק בשנת 2018 חוק הלאום שהפך את הדרוזים לאזרחים סוג ב'. את הזעם בעדה הדרוזית ראינו כבר לפני כמה חודשים בדרג המנהיגותי הבכיר ביותר. זה אינו מובן מאליו בעדה שלנו, אשר שומרת כעיקרון על הבעת נאמנות ועל ממלכתיות בכל מחיר. אך אם בארזים נפלה השלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
רוצים להישאר מעודכנים?
אל לממשלת ישראל לטעות אל מול הממלכתיות, הנאמנות והמחיר ששילמו גיבורי ישראל מעדתנו, שלחמו ללא חת נגד מחבלי החמאס שביצעו טבח איום בתושבי יישובי עוטף עזה. הדרוזים אינם אוכלוסייה שתקנית וקורבנית. נוסף על הנאמנות המוחלטת הזו ועל ההתייצבות ללא עוררין בשעת מלחמה על חיינו, מתלהט ומתחדד הכעס על כך שצעירינו טובים דיים כדי "למות בעד ארצנו" ולא נחשבים ראויים לשוויון זכויות והזדמנויות כדי לחיות כמו האוכלוסייה היהודית. את המושג "ברית הדמים" החלפנו במושג "ברית החיים". אנו לא טובים רק כדי למות, אנו רוצים עתיד במדינה שלנו כי אין לנו ארץ אחרת.
קופטאן חלבי וסא"ל סלמאן חבקה, צילום פרטי
היינו ונהיה אוכלוסייה נאמנה למדינת ישראל. הצעירים שלנו מבקשים להיות כמו הצעירים היהודים – לבנות את בתיהם ולגדל את משפחותיהם בצביון האופייני למסורת הדרוזית. אנו מצפים מממשלת ישראל לכבד את המסורת שלנו לפחות כמו שאנו מכבדים את המסורת היהודית והישראלית, כאשר חובת ההוכחה המתמדת היא עלינו. צעירנו שחוזרים משדה הקרוב ראויים להיות זכאים למגורים ולחינוך שיזניק אותם למציאות מקצועית מעודכנת, לפרוץ גבולות מקצועיים, להשתלב בתעשיית הטכנולוגיה וההייטק, להוביל השכלה, קידמה ויזמות, לשלב בזהותם ליברליות שיודעת לחיות עם המגבלות של חברה מסורתית ומחויבת לקהילתה, אך גם לפרוץ לקריירה המאפשרת לצעירים לשגשג ולצמוח, ולא להישאר מתוסכלים לאחר השחרור מהצבא.
חוק קמיניץ וחוק הלאום הם נעיצת פגיון בלבנו שממשלת ישראל טרם השכילה לתקן ולהכיר באיוולת של חקיקתה. גם במלחמה הזו, כמו במלחמות ישראל האחרות, התייצבנו מיד ולא היססנו להילחם ולשלם בדם דרוזי. אבל אנו לא טובים רק לסיפורי אחדות בעת מלחמות. חיינו, כבודנו ועתיד הדורות הבאים של ילדינו חשובים לנו יותר מכל.
* הכותב הוא יו"ר ומייסד העמותה לקידום החייל הדרוזי ומרכז החדשנות פועל למען קידום החיילים, וחברו הטוב של סלמאן חבקה
