ההמתנה מורטת העצבים לתרומת כליה והפנייה לציבור הרחב: פרומה צור, בת 75 מהמושב גן חיים, הסובלת מאי תפקוד כליות, פונה לציבור הרחב בבקשה לתרום לה כליה שתציל את חייה.
פרומה איבדה את בעלה אברהם לפני 25 שנים כתוצאה מהתקף לב. היא אם לשלושה וסבתא לתשעה נכדים. היא עבדה בעבר במשך 40 שנה במרכז רפואי מאיר כאחות מניעת זיהומים ואפידמיולוגית. היא פרשה לפנסיה בגיל 67, אך המשיכה לעבוד במשרה חלקית כיועצת לבתי חולים פרטיים. במשך כל השנים הייתה אישה בריאה, אך לפני כמעט 3 שנים חלתה בדלקת ריאות שהסתבכה וכתוצא מכך נפגעו הכליות וחדלו לתפקד. בשל כך החלה טיפולי דיאליזה אותם היא עוברת 3 פעמים בשבוע במאיר.
הפתרון היחיד כמובן הוא תרומת כליה. "ילדי נבדקו ונמצאו לא מתאימים לתרומת כליה", אומרת פרומה שנרשמה בעמותת "מתנת חיים" ומחכה לתורה, שאיש לא יודע מתי ואם יגיע. לכן החליטה על צעד של פנייה לציבור הרחב.
פרומה מספרת כי בתחילת המאבק במצבה הרפואי לא רצתה להתחיל בטיפולי דיאליזה, אבל הרופאים וילדיה שכנעו אותה שאין ברירה אחרת. "לא רציתי שיאריכו לי סתם את החיים, אבל שכנעו אותי להתחיל בזה ומאז אני עושה טיפולים דיאליזה 3 פעמים בשבוע בימים ראשון, שלישי וחמישי".
איך הטיפולים משפיעים עלייך?
"החיים שלי למעשה נגמרו. כשאני חוזרת מהטיפולים אני ישר נכנסת למיטה עד הערב כי מרגישה מרוסקת לגמרי. אני למעשה לא עושה שום דבר. לפני הדיאליזה הייתי מאוד פעילה. טסה לחו"ל, מטיילת, נוסעת לקונצרטים בתל אביב, עושה הליכות ועוד מלא דברים. כיום, אני לא יכולה לעשות כמעט כלום וכמובן גם לא לטוס לחו"ל כי כל יומיים יש טיפול. אני מרגישה ממש שבר כלי, שאני סתם חיה".
רוצים להישאר מעודכנים?
מה עשית בנדון?
"נרשמתי בעמותת "מתנת חיים" – מתנדבים למען השתלת כליה, שהצליחה להביא לכך ש-1,500 אנשים יתרמו כליה למען הצלת חיים של מישהו שאינם מכירים, כאשר צריך לציין ש- 85% מהם מגיעים מציבור הכיפות הסרוגות. יש אפשרות של השתלה בחו"ל אבל זה עולה 180 אלף דולר שכמובן אין לי. לכן החלטתי לפנות הציבור הרחב כי פשוט אין לי ברירה אחרת".
את מתחילה לאבד תקווה?
"זה ממש ככה. אני מתחילה להתייאש כי אני לא רואה שאני מקבלת תרומת כליה ולכן איבדתי את האופטימיות שלי. בחודש האחרון התגברו הכאבים והחלו בי מחשבות על הפסקת הדיאליזה כי אני לא מצליחה לתפקד כבר. אני יודעת שהמשמעות של הפסקת טיפולי הדיאליזה זה מוות. אין לי איכות חיים, אז בשביל מה? אף פעם לא הבנתי את האנשים בני 90 פלוס שסובלים ועדיין נשארים בחיים. אני לא רוצה לחיות בסבל".
שיתפת את ילדייך במחשבה הזאת?
"לא. זה דבר שתלוי רק בי. הסיבה היחידה שהתחלתי בכלל את טיפולי הדיאליזה היו הילדים והנכדים. שתי בנותיי גרות במושב והבן בכוכב יאיר והנכדים בגילאי 3 עד 25, כך שחלקם גדולים ומבינים. אולי הם יחשבו שאני לא נורמלית, אבל באמת שכבר נגמרו לי הכוחות להמשיך לחיות במצב הזה".
צריך הרבה אומץ לצאת בפומבי ולבקש מהציבור תרומת כליה.
"התלבטתי הרבה לפני שפניתי אליכם, כיד לפנות דרככם לציבור, אבל כמו שכבר אמרתי אין לי ברירה אחרת ואני לא רואה דרך אחרת שיכולה לעזור לי. בחיים לא פניתי לבקשת עזרה אלא ההיפך, תמיד עזרתי לאנשים חולים. לצערי, כיום אני בצד המבקש עזרה".
