תל אביב, מבט כללי, צילום VeronikaGorBO depositphotos.com

אני אוהב את המדינה שלי. חולה עליה | הטור של ד"ר שלמה צדוק

פורסם בתאריך: 5.5.22 08:59

הימים שבין איסרו פסח ליום העצמאות הם ימי ה"בין כסה לעשור" החילוניים. ימים של חשבון ושל ניגודים משלימים. ימים של צפירות ויגון וימים של משואות וגאון. ימים של שירי דיכאון וימים של מנגינות ניצחון. אפילו מזג האויר מתהפך בהתאם לצפירות ולמשואות: בימי הזיכרון הכל כמו מעונן ואפור ובעצמאות יש הרבה אור ושמש. אלו ימים של קונצנזוס. אולי ימים אחרונים, כי לאחרונה ישנם יותר מידי סדקים בחומת מדורת השבט הישראלית. לא רוצה להביא דוגמאות יען כי כואב לי. אבל אני אוהב את המדינה שלי. חולה עליה. היא בת 74 אבל לא קשישה ולא נופל לה כלום. הקמטים היחידים שלה הם ההרים, הוואדיות, הגיאיות, הנחלים, הרכסים, הבקעה, השבר הסורי אפריקאי, הנקיקים והרמות המרשימים. והיא שטוחה נפלא במישורים. חם בזמן וקר במועד. המרחקים בין בניהאדם שבה קצרים לאללה. מרחק של נגיעות וחיבוקים. אני מתאהב בה כל יום מחדש. מושלמת? כן. טיפה צללים והכל אורות. ועובדה: כל המדינות נמצאות בחו"ל ורק ישראל נמצאת כאן. ולמה יש כאן אנשים חמוצים?! כי זאת כבר פתולוגיה ולא רציונליזציה.

חכם אחד אמר פעם: " את החיים צריך לחיות במבט קדימה, אבל מבינים אותם כאשר מתבוננים לאחור".
ואני רוצה ללכת אחורה שני צעדים. הראשון – ללהקת קלוד והינשופים, הפינק פלויד של המעברה, והשני – ל"סרט", עלאק סרט, של יום העצמאות במעברה.

נשף העצמאות המעברתי נערך בשאנז אליזה שלנו. יעני, ברחוב צלח שלום. ברחבה שליד הבית של מלך הפלאפל גדליהו חסיד ומאחורי הבודקה של מכלוף סמבוסק. ברחבה הזאת הוקמה "במה" מארגזים של עץ למנוע התחשמלות, ועליה הופיעו בפק"ל שנתי קבוע, להקת הפופ של קלוד והינשופים. ללהקה היו גיטרות חשמליות, אבל כמעט בלי מיתרים. את החשמל לקחו מהדירה של אזרזר העצבני שתמיד ניתק להם את החשמל באמצע. הינשופים ידעו לנגן קצת אבל הבעיה הייתה שהם המציאו שפה אנגלית חדשה. הם שרו את הלהיטים של הביטלס והטרמלוס אבל את האנגלית שלהם אף אחד לא הבין. גם לא שייקספיר ז"ל. ככה היה במשך מלן ת'לפים שנות עצמאות במעברה עד שעצמאות אחד הם נעלמו. אומרים שנסעו להופעות בלונדון. חחח. אולי השנה יחזרו?! יען כי במעברה מתגעגעים אליהם…

 

 

סרט העצמאות, יעני הסרט המעפן של מינהל ההסברה ויומני גבע כרמל, היה לא רחוק.
עבור ילדי המעברה, "קולנוע" היה במשך שנים רק ערך במילון ולכן לא ראינו קולנוע מבפנים, אלא רק פעם בשנה: ביום העצמאות. מנהל "מורשה" האגדי היה מפנק אותנו ולוקח אותנו לראות סרט שחור לבן בקולנוע "מאור". "סרט" אמרתי?! צוחק אתכם יען כי לא סרט של ממש זה היה. אלו היו סרטים של מינהל ההסברה מחוזקים ביומני גבע כרמל. סרטי פרופוגנדה שהללו את "תרומתם האדירה של שוכני המעברות למפעל הציוני הגדול..". יאללה שיהיה. אבל לנו לא היה איכפת וההתרגשות החד שנתית הזאת הייתה דרמטית עד כדי בכי ודמע, אחרי הכל המנהל הרמן אפילו נתן לנו להחזיק כרטיס ביד!!! . ואל יקל הדבר בעינכם, יען כי עבורינו היה מדובר באירוע מכונן!!
ובסוף, חג שמח לכל עם ישראל.


הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו


תגובות

אין תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר