ד"ר שלמה צדוק. צילום:פרטי.
טור שיפודים התאבדותי. כל העולם היה שם כבר וסימן וי. לי זה לקח כמעט 60 שנה. כך או כך, הבטחתי לספר לכם פרק על סדום ועמורה, יענו על תאילנד, והנה אני מקיים. ואלו הדברים שאני ראיתי בארץ החטאים הזאת, אבל בטוחני שלכל אחד יש את המשקפיים שלו וכל אחד רואה שם צבעים אחרים. חלקכם גם ודאי ישפדוני יען כי הכל מכירים את הפסוק: "מה שקורה בתאילנד נשאר בתאילנד", אבל מכיוון שממש לא הייתי שם בקטע של התפרעות, רחמנא ליצלן, אז אני יכול לספר הכל. יאללה, בואו לטיול משעשע.
נתחיל מהסוף. אז ככה – לא נפלתי. אולי בגלל שחירטטו לי שתאילנד זה קוקוסים שנופלים לך על הראש באמצע רחובות בנגקוק וקופים שמסתובבים לך בין הרגליים ומגרדים לך כינים באמצע רחובות פטאיה. אז לא. לא קוקוסים ולא קופים. תאילנד היא עולם שלישי חביב, מנסה להתקדם ונחמד.
הטוק טוק, להלן הטוסטוס. בסדום ועמורה נותנים כבוד לטוסטוס כאילו היה פרה הודית קדושה או עגל זהב. הטוסטוס של תאילנד הוא לא כלי תחבורה אלא דת. יש סגידה לכלי הזה אבל לנוהג בו אין חוקים. הטוסטוסן יכול להעמיס על עצמו חמישה בני משפחה ואין שוטר פה ומצפצף. קסדה? המלצה בלבד. צופרים בכביש? זה יש אצלנו. אצלם לא שמעתי אפילו פעם אחת. ואגב, לקח לי שלוש ימים של תפילות "שמע ישראל" עד אשר התחלתי לדעת איך לתמרן בין החיים והמוות שבידי הטוסטוסנים התאילנדים. כן, גם טוסטוסניות. וכדי להוסיף חטא על פשע, התאילנדים נוסעים בצד שמאל. מה שהוביל אותי להאמין שאם לא נדרסתי עשר פעמים ביום אז אלוהים הטוב והמטיב אוהב אותי.
חוקי תנועה?. אין. לדבר בנייד בנהיגה? חופשי. חגורות בטיחות? המלצה. כניסה לצומת? ברדק. שוטרי תנועה? יש וכולם נראים כמו רמבואים. מאובזרים כאילו יוצאים לקרב. יש תאונות? לא ראיתי. יען כי יש כבוד לטוסטוס. כבישי אגרה? כאילו אנחנו בתקופת האבן: צריך לעצור, להרים מחסום, לשלם, לקחת קבלה, לנסוע, לעצור, להרים מחסום, להגיש קבלה ולהמשיך בנסיעה. כאמור, על הטוסטוס יש שלושה בני משפחה והטוסטוסן עוד עוצר לאסוף עוברי אורח בתור מוניתוסטוס.
מייבשי כביסה?. התיירים מכבסים בגדיהם אצל תאילנדים. כולה שקל לפריט. אבל לא ראיתי מייבשי כביסה. את הרטוב תולים על חבלי כביסה בחוץ. כלומר, כל הארץ חבלים חבלים. יעני, אם יש לך מזל השמש מייבשת הכביסה שלך. ואם אין מזל ואין שמש? תמתין שבוע בסבלנות.
רוצים להישאר מעודכנים?
חשמל. ואפרופו חוטים וחבלים. בתאילנד יש חשמל לכל אחד, אמה מה? הרחובות מלאים במיליארד חוטי חשמל. מרוב חוטים לא רואים בלוקים. פחד מוות, שלא ייפול עליך איזה חוט חשמל 5000 וואט, ימרח אותך לכביש ותהפוך בר מינן.
אנגלית. הצחקתם אותי. בקושי מדברים. מדינת תיירות שכזאת וכמעט אין בה דוברי אנגלית רהוטים. פעמיים עשינו מסע כביש סובב בנגקוק בגלל שנהג המונית לא הבין היכן בדיוק נמצא המלון שלנו. בסוף ירדנו מהמונית והלכנו ברגל.
אוכל רחוב. אוקיי, יש כלבים שמשוטטים חופשי. מלמד שהסיפור על המזון התאילנדי הוא אולי סתם עלילת כזב. או שהכלבים שוטטו רגע לפני. בכל אופן, שאלתי מלומד מקומי על הענין והוא אמר שאולי בכפרים זה עדיין קיים. האולי הזה הספיק לי כדי לא לגעת בשום אוכל רחוב, אפילו שהוא ריחני וטוב למראה. אגב, שיפוד רחוב חינני ונוטף עולה ברחוב שקל אחד בודד. שיפוד של מה? מאיפה אני יודע.
מוסר צרכני. יום אחד החלטנו לעשות אקסטרים אומגה ביער גשם סטייל "הישרדות". משהו מפחיד לאללה. בעלות של כ-4,000 אלפים באט לאדם. אולי חצי משכורת חודשית. הקבוצה שלי הורכבה משני ישראלים, שלושה רוסים ושני סינים. טיפסנו לגבהים אללה ייסתור ומשם ירדנו באומגות. לקראת סוף המסע וסוף היום החל לפתע גשם זלעפות סטייל המבול של נוח. כל טיפה בגודל אבטיח. לגשם נלוו ברקים ורעמים שהכניסונו לחרדות גדולות. כל קבוצה התפללה לאלוהים שלה כדי שנרד בשלום מהפסגה. המדריכים הורו לנו לעשות את הירידה ברגל ולא להסתכן בכבלי הברזל של האומגה. בחלוף שעות של "שמע ישראל" שבנו בשלום למחנה התחתון. קיבלנו ארוחת צהריים וגם את כל כספנו חזרה. בלי למלא טפסי החזר, בלי וועדות חריגים ובלי זיכויים. משוגעים התאילנדים האלו. בכלל לא חשבו להוציא לנו את הנשמה כדי שנקבל את כספנו חזרה.
אנשים. חייזרים לא מהעולם הזה. כולם אדיבים ומאירי פנים. מקסימים ושקטים. מאמינים שאתה עושה להם טובה שהגעת ואתה מבזבז את כספך כאן. אין בהם אבו עלי. כל פנייה לתייר מלווה במיליארד קידות. כשתצא מהמלון יפתחו לך דלת. לחדרך במלון ייכנסו יחפים. אתה מבקש לדעת כתובת? לא יראו לך איך להגיע אלא ייקחו אותך לשם. בתנאי שהבינו מה ביקשת באנגלית. בקיצור, גן עדן של נימוסים.
שורה תחתונה?. ארץ בראשית מודרנית ולי היו אחלה של שבועיים טובים. סעו לשם לשלום ויהא האל עימכם.
