טור כבד. ובו: תמיהה אחת, צחוק ודמע אחד, גילוי אחד ותעלומה אחת. ראו הוזהרתם וקחו אויר.
המקווה במקום הנכון?! נתחיל בסיפור. מעשה בסקסולוג שנותן הרצאה בפני 100 זכרים. הוא מתחיל בשאלה: "כמה זכרים עושים אהבה פעם בשבוע?!". 50 זכרים מנופפים ידיים. "וכמה עושים פעם בחודש?", הוא שואל עוד. ועוד 49 ידיים מורמים. "ומי אוהב פעם בשנה?!". שאל הסקסולוג באירוניה. בשנייה זאת מתרומם הזכר האחרון, מניף ידיים לגובה, משמיע קולות צהלה ושמחה רמים וצועק: "אני, אני!". שואל אותו הסקסולוג: "תגיד, אתה בסדר? – אתה עושה פעם בשנה ואתה כזה שמח וצוהל?". עונה לו הזכר המאושר בשמחה מופגנת: "פעם בשנה אבל זה היום! זה היום!".
מונולוג של חברים דתיים. ולמה נזכרתי בענין הסקסולוג? יען כי לפני כשבוע נערך טקס הנחת אבן פינה למקווה נשים מהדרין באחת השכונות האיכותיות והדתיות בעיר. הטקס נערך קבל ועדה אלא שחציו של העם שהשתתף בטקס היה נבוך ורק חציו היה מבסוט. למה רק חצי?! יען כי המקווה הוצב במקום אכזרי: על הכביש המרכזי של השכונה, אל מול קניון מסחרי שוקק זכרים, ובמקום שיש בו תנועת אנשים ערה כמעט 24/7. סיפרו לי שהטקס היה משונה משהו. היו בו מפות לבנות, כוסות פלסטיק מהודרות, קולה כשרה למהדרין, כיבוד עשיר וכו'. אמה מה? – נראה היה שלא כל המשתתפים בטקס שמחו וצהלו. רק לאחר מספר ימים התבררה לי הסיבה לעובדה שלא הייתה שם שמחה גדולה. שני חברים טובים דתיים פנו אלי. אחד עו"ד בכיר מאוד והשני אושיה ציבורית עירונית בכירה ביותר המוכר בפעילותו הציבורית הדתית, וגם החילונית, רבת החסד והמעוף. שניהם צחקו בלעג ותמהו: "וכי ראית היכן הקימו את המקווה העירוני החדש?! בדיחה. זה היה מקום להקים עליו מקווה? עוד מעט גם ימכרו שם כרטיסים ויערכו מופעים מרתקים…".
רוצים להישאר מעודכנים?
מהיכן יצא עשן סמיך הלילה? כשסיימנו להתפתל מצחוק הם נתנו לי להבין שאף אישה קונבנציונאלית לא תלך להיטהר במקווה הזה. "בוודאי לא אשתי!!", אמרו שניהם במקהלה. שאלתי אותם: "וכי מה הבעיה?". אמרו לי: "אתה נורמלי?! להקים מקווה נשים על הכביש הראשי? כשכל העולם ואשתו רואים את מצעד הנקיות?! והרי מעתה כל השכונה תדע בדיוק מתי גברת איקס תהא מותרת לבעלה. המקווה מצוי במקום סמוך לבתי כנסת ונראה כי בערב שבת בין השמשות כולם יאחרו לבית הכנסת. למה?! כדי לראות מי טהורה היום ומהיכן בדיוק יצא עשן סמיך בלילה…". שני החברים המשיכו במונולוג הציני שלהם אבל אני עצרתי אותם מלפרט עוד עוד את התיאורים הפלסטיים בנוגע לתהליך הטהרה. אגב, שמם שמור במערכת.
לא ידעתם?! עכשיו תדעו. לפני כשבוע ציינו את יום כ"ט בנובמבר. יום הכרזת האו"ם על החלוקה של ארץ ישראל בין הערבים ליהודים. היהודים שמחו והערבים פרעו. לפתח תקוה מקום מרכזי בדברי הימים של פרעות הערבים ביהודים בתקופה שלאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה. למעשה, ישנם מומחים הסבורים שמאבק העצמאות החל בפתח תקוה, על כביש 40, מעט דרומית לעמישב / הדר גנים. ולהלן הסיפור: ביום ל' בנובמבר 1947 יצאו שני אוטובוסים של יהודים לכיוון ירושלים. הם נסעו בכביש 40. מעט דרומה משכונת פג'ה ( קרית אלון דהיום) ובכניסה למושב נחלים, המתינו הכנופיות של אבו קישאק לאוטובוסים כדי לטבוח בנוסעים. הכנופיות הערביות עצרו את האוטובוסים ובנשקים שלופים המטירו צרורות בלתי נגמרים של כדורים לתוך הנוסעים. בהתקפה הפרועה נרצחו שישה נוסעים ונפצעו עשרות. הפורעים הצליחו להימלט דרך הפרדסים, כנראה לכיוון יפו. האירוע היה עצוב אולם איכשהו נשכח והפך לשולי. ואולי הגיע הזמן לתקן את העוול. במקום ההרג ישנו כיום שלט פח חלוד שמספר את סיפור ההרג הנורא בכמה שורות יבשות. האם מישהו בעירייה יכול להרים שם גלעד אבן מכובד?
תעלומת זרח בירנבוים. ואפרופו הימים שלפני כ"ט בנובמבר 1947, תשמעו סיפור תעלומה ומסתורין שקשור לפתח תקוה. במסגרת סקרנותי האקדמית אני חוקר היסטוריה פוליטית ובתור שכזה הגעתי למודעה דרמטית שפורסמה בעמוד השער של אחד מעיתוני ארץ ישראל, מספר ימים לפני ההחלטה על תוכנית החלוקה. וזו לשון המודעה: "הנני מזהיר בפומבי שהיות ומר יוסף עובד, סוחר תבואה וחבר נכבד בבונים החופשיים, מכר לי את בית ברנדה ברחוב חובבי ציון אשר בפתח תקוה, במקום שנמצא בית המרקחת של האדון בלקין , ב־5,000 לירות א"י, ועתה הוא מתחרט. עקב כך הריני להודיע כי כל קונה אחר ( את הנכס – ש.צ.) יסתבך במשפטים בעניין זה, הן בדיני ישראל והן בדיני הממשלה". על המודעה חתום אדם בשם זרח בירנבוים. זהו סיפור משעשע ומסתורי, ואולי לא, ובכוונתי לחקור אותו עד תומו. אי לכך אני מבקש בזאת את עזרת הקוראים היקרים: מישהו מכיר את חוזה המכירה הזה? את המבנים עליהם מדובר? מיהו יוסף עובד הנ"ל? ומיהו זרח בירנבוים? ושאלת השאלות: כיצד הסתיים המשבר?.
