אבישי ואודיה בכיתה א'
אבישי ואודיה בכיתה א'

לחנך ילדים זה מרתון. זה לכל החיים

מההצגה הקלאסית ועד בחירת המשלבת של אבישי: כל האירועים שלימדו אותי מה זה חינוך ילדים ואיזה משקל יש להשפעות חיצוניות

פורסם בתאריך: 21.3.19 08:08

כשהבן שלי היה בן ארבע, הלכנו יחד להצגה שמבוססת על קלאסיקה ידועה ועם שירים שכולנו גדלנו עליהם. השירים כצפוי היו מעולים אבל הטקסט בין השירים היה נורא בעיני. הסתכלתי סביבי וראיתי שההורים והילדים נהנים, שרים ומוחאים כפיים. חשבתי לעצמי שאולי משהו לא בסדר איתי וניסיתי להתעלם מתחושת חוסר הנעימות שההצגה גרמה לי. היו הרבה דברים שהפריעו לי בה, אבל הקטעים שהכי הציקו וגרמו לי לזוז בחוסר נעימות בכיסא, היו הקטעים שבהם צחקו באופן קבוע על הדמות השמנה. כל השחקנים גילמו ילדים, ומידי פעם הם היו צריכים לזחול תחת שער נמוך, תמיד השחקנית השמנה נתקעה בשער ונשמע קול מצחיק כזה, מין תו מוזיקאלי שרומז לכולם שמדובר בקטע מצחיק וכל ילדים באולם התפוצצו מצחוק.

כשנגמרה ההצגה יצאנו מהתיאטרון וטיילנו באזור ברגל. פתאום הבן שלי הצביע על אישה גדולה מאוד והתחיל לצחוק. "אמא! היא שמנה. זה מצחיק!".

אני זוכרת את הרגע הנורא הזה בו האישה הביטה בו, אחר כך הביטה בי, והמשיכה ללכת כאילו כלום לא קרה, אבל היה ברור שהיא שמעה והיה ברור שקרה משהו. מבחינתי זה היה רגע מכונן. הבנתי שלא משנה כמה אני אחנך את הבן שלי, לא משנה כמה אסביר לו ואנסה לשלוט בצורה שבה הוא מתנהג, תמיד יהיו השפעות חיצוניות שלא תלויות בי שיכולות ברגע לערער הכל. ההבנה הזו הכאיבה לי. מובן ששוחחתי עם הבן שלי על כך שלא מצביעים על אנשים ברחוב ולא משנה כמה מצחיק הם נראים לנו, על העובדה שאדם שמן זה לא נושא לבדיחות, בדיוק כמו אדם רזה. שלכל אחד יש את הגוף שלו והכי טוב שכל אחד יתעסק בעצמו ולא באחרים.

עמלתי קשה על החינוך של הבן שלי, לרוב אני רואה תוצאות. יום אחד באירוע שהיינו בו, ניגש לאבישי (בן 9), אדם מאוד מבוגר, בלי שיניים, עם שיער מוזר, לבוש מרופט, משקפיים ענקיים, בעל כרס גדולה כל כך שהכפתורים בחולצה לא נסגרו. הוא רצה להחמיא לו על הנגינה שלו בפסנתר והייתי בטוחה שאבישי יברח או יגיד משהו אבל הוא לא ראה את מה שאני ראיתי באותו מבוגר. "אמא, שמעת מה האיש הזה אמר לי?" הוא שאל. "הוא אמר שאני חמוד ומוכשר".

נזכרתי בכל זה כשחברה שלי סיפרה לי שהיא לא יודעת מה לעשות. לכיתה של הבת שלה הצטרפה ילדה חדשה ממוצא אתיופי, והבת שלה והחברות של הבת שלה, לא אוהבות אותה כי היא שחורה. הן צוחקות עליה, טוענות שהיא מסריחה ושהיא מורידה צבע. לא משנה כמה היא חינכה אותה בבית לאהוב אנשים כפי שהם, לא משנה כמה ספרים היא הקריאה לה, הבת שלה לא מוכנה לשחק עם הילדה בעלת צבע העור השחור. היא אומנם הפסיקה להציק לה, אבל רק כי היא מפחדת שההורים יענישו אותה.

לא ידעתי כל כך מה לומר לה. לבסוף היא פנתה לאשת מקצוע שתעזור לה. אני חושבת שרק אם מגיל צעיר ילדים יתרגלו לראות אנשים שונים בסביבה הטבעית שלהם, יהיה שינוי אמיתי בפחד מהאחר.

כשהבן שלי עלה לכתה א' ראיינתי עשרות משלבות. (כפי שאני כותבת כאן פעמים רבות, הוא על הרצף האוטיסטי ומשולב בהצלחה בבית ספר רגיל). הבחורה שהכי התאימה לתפקיד, עם הכי הרבה ניסיון, הייתה בחורה ממוצא אתיופי. ברור שקיבלתי אותה לתפקיד ושמחתי שהיא הסכימה לעבוד אתנו עם כל הניסיון הרב שצברה, אבל לא כולם אהבו את הבחירה בה. "את לא מפחדת שילדים בכיתה יצחקו עליה כי היא שחורה וככה יתרחקו גם מהבן שלך?".

"הבן שלך לא יפחד להיות איתה?", "את לא חושבת שלמורות ולמנהל תהיה סטיגמה עליה ולא יתנו לה לבצע את התפקיד כמו שצריך?".

הייתי המומה מהמשפטים האלו. ראוי לציין שהמשלבת הייתה מעולה, היא התחברה מהר מאוד לצוות בבית ספר ואף ילד מעולם לא התייחס לצבע העור שלה. כולם אהבו אותה. כשהיא עזבה בתום השנה, הילדים בכו. אחרי שאבישי היה במחיצתה שנה שלמה, הוא לא יצחק על אנשים בגלל צבע העור שלהם.

"אבל את מבינה שזה בלתי אפשרי?" חברה שלי שאלה, "אני לא יכולה להתחיל לחפש חברים שונים רק בשביל לחנך את הילדים שלי".

ישבנו אחת מול השנייה. "תקלטי", היא אמרה לי בסוף, "לא משנה כמה פעמים אני משוחחת עם הילדים שלי ומסבירה להם, לפעמים השפעות מבחוץ יערערו את כל מה שנתתי להם בבית".

בסוף הגענו למסקנה אחת, לחנך ילדים זה לכל החיים, זה מרתון. צריך להיות כל הזמן ערניים.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

קוסמת הנייר | צ'ארלי נ. הולמברג

הוצאת אהבות

מאירה. קוסמת הנייר

קוסמת הנייר

סיאוני טוויל היא נערה מקסימה בת 19, שחיה בלונדון בשנת 1901. טוויל מגיעה ממשפחה ענייה מאוד, היא יודעת שלעולם לא תוכל להרשות לעצמה ללמוד ולחיות את חייה כפי שחלמה ולכן מתכננת לחיות שנה כמשרתת, לחסוך כסף לשכר לימוד לבית ספר לבישול וכך יהיה לה מקצוע להתפרנס ממנו. תורם אנונימי ונדיב, גורם לתפנית מעניינת בחייה ומסכים לממן את לימודיה בבית הספר על שם טאגיס פראף לבעלי יכולת קסם. כעת משסיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה, עליה לבחור חומר להתמחות.

בעולם הקסמים בו טוויל גרה, כל קוסם קשור לחומר אחד ויכול לבצע קסמים הקשורים רק בו: גומי, פלסטיק, נייר, מתכת. מהרגע שבו נבחר החומר המיוחד לקוסם, אי אפשר לבצע החלפה.

סיאוני חולמת כבר חמש שנים להתמחות במתכת ולהיות קוסמת "מתיכה", אך לצערה הרב, היא נשלחה להתמחות אצל קוסם נייר. נותרו בעולם רק 12 קוסמי נייר רשמיים, וכדי שהעולם לא יאבד את היכולות האלו לנצח, הוחלט שהיא חייבת ללמוד את הנושא ולהיות קוסמת נייר.

כשהיא מגיעה לביתו של אמרי ת'יין, הקוסם שאמור לחנוך אותה ולשמש לה כמנטור, היא עצבנית וממורמרת, אך לאט לאט היא מבינה שאמנות קסמי הנייר לא משעממת כפי שחששה תחילה. לצד לימודים קשים באנטומיה של גוף האדם, תאוריות בתעופה ואסטרולוגיה, היא עוברת חוויות מופלאות עם משרת שלד שעשוי מנייר, מתאהבת בכלב הנייר שהקוסם הכין עבורה ואפילו מגלה שבאמצעות קסמי הנייר אפשר להוריד שלג קפוא לגמרי, להוציא דמויות מתוך ספרים ואפילו לקרוא עתידות. כל חייה משתנים כשלביתו של הקוסם מתגנבת קוסמת אפלה ומרושעת במיוחד שגונבת את ליבו של הקוסם מתוך גופו ונעלמת. סיאוני לא מהססת, היא יודעת שאם לא תחזיר לקוסם את ליבו הוא ימות. אף על פי שהיא לא קוסמת מיומנת היא יוצאת למרדף שכולו הרפתקה אחת גדולה.

זכויות הספר נרכשו על ידי אולפני דיסני, וכך כולי תקווה שבקרוב נוכל לראות את הדמויות גם על המסך הגדול. ספר מקסים, מסוג הספרים שנכנסים ללב. לבני 12 ומעלה.

"רציתי שהם יכירו אותי"

סטטוס לשבת

אבישי (בן 9): אני עצוב שסבא צבי, סבא מאיר וסבא יצחק נפטרו לפני שפגשתי אותם.
אני: אני יכולה לספר לך עליהם וככה תכיר אותם.
אבישי: אני יודע, אבל רציתי שהם יכירו אותי.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר