לפני יומיים הלכתי עם אבישי לטיול קצר ברחוב. לפתע התקרבה אלינו אישה שלא הכרתי, פנתה אלינו ושאלה בחיוך: "אתה אבישי המפורסם?"
אבישי, כמו רוב הילדים בגילו, חולם להיות מפורסם במשהו. בהתחלה הוא חייך והתלהב אבל אחרי שניה עמד מולה מבולבל. "רגע, מי את? ומאיפה את מכירה אותי?"
האישה הסבירה, "קודם כל אני קוראת את כל מה שאמא שלך כותבת עליך בפייסבוק, אני קוראת את הטורים שהיא מפרסמת עליך כל השנים וגם קראתי עם הילדים שלי את הספרים שאמא שלך כתבה, הבנתי שאחת הדמויות ב"כראמל" מבוססת עליך, נכון? אז אני מרגישה שאני מכירה אותך".
פעם ראשונה שראיתי את אבישי המום מהמידע שנחת עליו. לא הצלחתי להבין אם מדובר במבט מאשים או מבט שמח.
אבישי רגיל שאנשים מזהים אותו ופונים אליו וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה לנו, אבל זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה שהוא עצר לשאול את עצמו למה זה קורה בכלל.
היא הוציאה סוכריה על מקל והציעה לו. הוא דחה את המחווה באדיבות ואני לקחתי את הסוכריה כי היד שלה נשארה באוויר ורציתי לכבד אותה. האישה הנחמדה סיפרה לו שהוא מעורר השראה ושהילדים שלה קוראים את הטור שהוא כותב בעיתון אצבעוני והלכה.
"אמא", אבישי חיכה עד שהאישה התרחקה, "אסור לדבר עם זרים ואסור לקבל מהם סוכריות, את בעצמך אמרת לי לא לעשות את זה. אז למה דיברנו איתה למרות שאנחנו לא מכירים אותה ולמה לקחת ממנה את הסוכריה?"
ביום שגיליתי שהבן שלי על הספקטרום האוטיסטי הבנתי שאני חייבת לבנות עבורו עולם מושלם ככל יכולתי, עולם שבו אף אחד לא צוחק על אוטיסטים, עולם שבו כל אחד גאה במי שהוא, עולם שבו אנשים יבינו כמה הוא מהמם בדרכו שלו. (טוב נו, אולי לא ביום עצמו אלא כמה ימים לאחר מכן. ביום הראשון הייתי קצת בהלם מהבשורה, אבל מואד מהר הבנתי שיש לי מתנה ביד ורק אני אחליט מה אעשה בה).
הבנתי שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לא להתבייש, להראות לכל העולם את הטוב בחיים שלנו, לתווך את הקשיים בשפה פשוטה שכל אחד יוכל להבין ואולי גם להזדהות. חשפתי ואני עדיין חושפת את העולם שלנו בכל מיני דרכים ובדרך זו הפכתי את האוטיזם שלו ללגיטימי בעיני הסביבה שלנו וגם גרמתי לבן שלי להבין שהוא זה הוא ואת זה אף אחד לא ייקח ממנו, וגם אם מישהו יצחק עליו בגלל האוטיזם, אין לו מה להיפגע, אנשים שצוחקים על אוטיסטים הם אנשים קטנים ועלובים והצחוק מעיד בעיקר על עצמם.
אבל מה שלא לקחתי בחשבון זה את העובדה שהבן שלי גדל … לדעתי אף מתבגר לא אוהב שההורים שלו חושפים מידע פרטי אודותיו, יש ילדים שבכלל לא מסכימים להצטלם או שיפרסמו תמונות שלהם ברשתות החברתיות.
לקחתי את אבישי לשיחה ארוכה מאוד. הסברתי לו מדוע עשיתי את מה שעשיתי, למה אני כותבת עליו, למה החלטתי שתהיה דמות בסדרת "כראמל" שמבוססת עליו, דיברנו על זה שככל שיותר אנשים יקראו על דרך החשיבה שלו, הם יבינו שזה בסדר, שלא צריך לפחד מאנשים שחושבים או מתנהגים אחרת. סיכמנו שאראה לו כל דבר שאני כותבת עליו לפני הפרסום והוא יאשר אותו. עברנו על הפייסבוק שלי ומחקתי סטטוסים שהוא אהב פחות.
בערב בו שוחחתי עם אבישי קראתי בספר האהוב עלי: "מדריך הרפתקה לספרי נוער", שיצא בהוצאת אוקיינוס. במקרה (או שלא) הגעתי לפרק שמדבר על פו הדב וא.א. מילן שכתב את הספרים בהשראת בנו כריסטופר.
מסתבר שכריסטופר האהוב מסדרת פו הדב, שבימי ילדותו הורעפה עליו לא מעט אהבה בזכות הספרים, הרגיש שילדותו נגזלה ממנו על ידי אביו הסופר. הוא ניתק את הקשר עם הוריו, ומאוחר יותר כאשר פתח חנות ספרים דאג שהמקום לספרי אביו יהיה מצומצם ביותר.
מיד קראתי לאבישי וסיפרתי לו את המידע החשוב: "חמוד, אם אתה תפתח חנות ספרים, אני מזהירה אותך כבר עכשיו, אוי לך אם הספרים שכתבתי לא יהיו במקום הבולט ביותר בחנות, שמעת?"
אבישי צחק: "אל תדאגי אמא. אין לי כוונה לפתוח חנות ספרים. אבל אני בחיים לא אנתק איתך את הקשר. אני חושב שאנשים צריכים להכיר את החיים של ילדים כמוני".
הבלוג של אור בוקר
אבא בלוג / אור בוקר
לפני כשבע שנים, כשאור בוקר הפך לאב לראשונה, גמלה בליבו ההחלטה לגדל את הילדים וממש להיות איתם, לחוות איתם, ללוות אותם לכל מקום ולהיות מעורב בהכוווווול. נשמע הגיוני לכאורה, לא? רוב ההורים מבינים שזה מה שיצטרכו לעשות בסופו של דבר אבל אז מגלים שיש כל מיני עניינים שמפריעים לשאיפה הזו, כמו עבודה והחיים עצמם …
אור הוא בן 36, נשוי לטניה ואב לשלושה, מצור יצחק. לאחר שנים רבות שבהן עבד כעיתונאי (גילוי נאות – היה עד לאחרונה עיתונאי ספורט במלאבס) , בשלה העת עבורו לעבור לשלב הבא ולשלב בין שתי האהבות הגדולות שלו – ילדים וכתיבה. השילוב הייחודי הזה הוביל ל"אבא בלוג – אבא שמכור לאבהות" – אתר חדש שעוסק בהרחבה בחוויות, בתחושות, באתגרים ובסיטואציות (חלקן על גבול הבלתי אפשריות) של אבא פעיל פלוס שלושה.
יהיו בו טיפים, הפסקות פעילות, דיונים, הפקת לקחים וסיפורים מרגשים מהחיים. מטיולים בארץ ובחו"ל וזמן איכות משותף יקר מפז, דרך הסתגלות למסגרות שכרוכה בדליים של דמעות (לאו דווקא מצד הילדים), ועד השעות הקשות של ארוחת הערב ותקתוק המקלחות (ספוילר: אף אחד לא נשאר יבש). אבל בעיקר – והכי חשוב – המון המון תוכן איכותי וצבעוני על תואר הכבוד (שלעיתים קרובות זקוק נואשות לחיזוקים חיוביים) – אבא!
אבל עם כל הכבוד (ובהחלט יש כבוד) לאבהות של אור, הגיבורים האמיתיים של כל הסיפור הם הנבחרת המנצחת שלו, שמספקת בידור, נחת (תלוי במצב הרוח) והשראה על בסיס קבוע – ובלעדיהם כל הטוב הזה לא היה קורה.
שי-עפרי, ילדה בעלת לב זהב ונתינה אין סופית ולב, אמא קטנה-גדולה שלעולם לא תפקיר אחים ואחיות בשטח. אלופת עולם בהורדת משחקים לטלפון, לא חשוב איזה. רק תנו לה אליפות באולינג עם אבא בסלולארי או בילוי מתמשך ללא מועד סיום עם חברות, והיא מסודרת.
אריאל-אלן, ילדת סנדוויץ' מתוקה, רקדנית בחסד פלוס כוריאוגרפיה משתנה בהתאם לקליפים ביוטיוב, בעלת צחוק מתגלגל ומדבק שלא יפסח על איש. תחביב עיקרי: החלפת בגדים לאורך כל שעות היממה.
אביב-משה, הידוע גם כמי שדבק בו (ולא בצדק) הסלוגן השחוק: 'ילד שלישי מגדל את עצמו'. חניך בולט בקורס פעוטות פלוס מטפחות צבעוניות בקניון שרונים, חובב טעימות בחומוס של ג'ינג'י בנוה ירק ומצטיין בשירה בשעות בוקר סבירות (כל המילים וההברות הן א-בא), במטרה לזכות ליחס כלשהו ממבוגר אחראי, זאת לאחר שאחיותיו שיגעו את הצעצוע החדש שלהן בכל פרמטר אפשרי.
עוד על שלל הרפתקאותיו המרתקות של "אבא בלוג":
סטטוס לשבת: "מה היית עושה בלעדי?"
אבישי: יש לך הרבה מזל שנולדתי. נראה לי שרוב הספרים שכתבת קשורים אלי באיזו דרך. מה היית עושה בלעדי?
