ענת רצאבי והאנדרטה שעיצבה בהאג צילומים niets de pous, malik suleymanova
ענת רצאבי והאנדרטה שעיצבה בהאג צילומים niets de pous, malik suleymanova

"האנטישמיות היא כמו מחלה תורשתית שקשה לרפא". הפרויקט הגדול של ענת רצאבי

היא גדלה בשכונת מחנה יהודה, אבל כבר שנים רבות חיה ויוצרת בהולנד. לפני שבוע נחנכה האנדרטה שעיצבה בהאג לזכר יהודי העיר שנרצחו בשואה

פורסם בתאריך: 2.3.18 13:06

קשה שלא להתרשם מהאנדרטה שנחנכה לפני כשבועיים באחת הכיכרות המרכזיות בעיר האג בהולנד. מדובר באנדרטה מרשימה לזכר השואה, המוקדשת לזכרם של 14 אלף יהודים תושבי העיר, אשר גורשו ממנה ונרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה. האנדרטה ממוקמת בכיכר מרכזית בשם רבי מארסנפליין (rabbijn marsen plein), בשטח שהיה בעבר חלק מהרובע היהודי של העיר. הכיכר היא על שם רבי מרסן, שעזר להסתיר יהודים רבים.
מאחורי האנדרטה המרשימה עומדת אמנית מוכשרת מאוד. קוראים לה ענת רצאבי, והיא נולדה וגדלה בפתח תקוה. האנדרטה מורכבת ממספר אלמנטים פיסוליים, אשר נועדו לעורר אצל הצופים סקרנות, מודעות וסוג של הזדהות עם השואה. במרכז האנדרטה קיר אשר מחולק לשלושה חלקים באופן שמדמה דלת פתוחה חלקית וממנה בוקעת אלומת אור. בחזית "הדלת" מותקן לוח בצורת מגן דוד וכחלק מהאנדרטה ניצבות שתי מזוודות ברונזה, האחת בסמוך לדלת והשנייה בשטח הכיכר. המזוודות מסמלות את הדרך בה גורשו היהודים. בקדמת האנדרטה שש אבנים אליפטיות, אשר מסמלות את ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה. על כל אחת מהאבנים קבועים תבליטי ברונזה של סמלי שנים עשר שבטי ישראל. רצאבי מאמינה כי ציון שנים עשר השבטים נחוץ כדי לכפר באופן סמלי על גזל זהותם של הקורבנות, כפי שארע במהלך הגירוש.
"הדלת החצי פתוחה מייצגת את התקווה והרצון להימלט, תקווה שלרוב האנשים לא צלחה מצד אחד ומצד שני את האנשים שהושיטו יד לעזרה והסתכנו על מנת להציל ולעזור ליהודים", היא מסבירה ומציינת שהדלת כוללת את לוח המגן דוד או "דוידסטר" שתוכנן על ידי דיק סטינס לפני 50 שנה ונתלה על קיר ברחוב צדדי בשכונה. בנוסף, היא מסבירה שששת האבנים ו־12 השבטים יוצרים את ספרה שמונה עשר אשר משמעותה חי. "רציתי ליצור תחושה של סגירה ולשלב את כל המרחב סביב האנדרטה", מסבירה רצאבי. "האנדרטה היא חלק אינטגרלי מהסביבה בה היא נמצאת, מאחורי החומה ובין הכנסייה לכיכר. מטרתה ללמד את המבקרים על ההיסטוריה וכן לתת להם אפשרות להרהר בנושא.

מציגה ברחבי העולם

ענת רצאבי גדלה ונולדה בישראל. לאחר שסיימה את שירותה בצה"ל, יצאה לטיול הגדול, התאהבה ונשארה בחו"ל. "תמיד רציתי לדעת, לחוות ולראות את האחר", היא מספרת, "אותם מקומות שמעבר לגבולות הפיזיים וגם האישיים, נשאו בתוכם הבטחה מסוימת. נסעתי להולנד ולאחר מכן לאסיה וטיילתי שם כמה שנים עם בן הזוג שלי וגם לבד. ציירתי וגם נגעתי במוזיקה. אחרי כמה שנים חזרנו לישראל, עבדתי בעיתון מלאבס במשך שנתיים וחצי בעריכה ועיצוב גראפי, החיים בארץ פחות התאימו לבן זוגי ועברנו להולנד. לאורך השנים ציירתי המון ובשלב מסוים מצאתי שהנישה הטבעית שלי נמצאת בעצם בעולם הפיסול. פתחתי סטודיו לפיסול שבו אני מלמדת, עובדת ויוצרת".
כיום מציגה ענת את עבודותיה בהולנד וברחבי העולם. לאחרונה השתתפה בתערוכות בוונציה, בבואנוס איירס, קהיר, לונדון וניו יורק, שם הציגה מיצגי וידאו ארט ופיסול. לישראל ולפתח תקוה מגיעה רצאבי מידי שנה לבקר את המשפחה וכל פעם מחדש היא מוצפת זיכרונות ילדות. "למדתי בבית הספר עין גנים, שההליכה היומית אליו התחילה בביתי שרחוב מרבד הקסמים. כבר בתור ילדה שם הרחוב גירה את הדמיון המפותח שלי ליצור מעבר לגבולות המציאות. היינו מגיעים לבית הספר בדרך עפר לצדי הוואדי ואז מתחברים לרחוב עין גנים וזו הייתה חוויה מרתקת בפני עצמה. למקום קראנו 'היער' משום הדרך הפיתולית בין האיקליפטוסים. בימי שמש חורפיים היינו מטיילים לכיוון מבצר אנטיפטרוס ומגדל צדק.

ענת רצבי. צילום Niels de Pous,Malika Suleymanova,Anat Ratzabi

ענת רצאבי צילום Malik suleymanova

הילדים שלך מכירים את פתח תקוה?
"לאחרונה ביקרתי בעיר עם בני עומר ובתי אלון ברחבי מחנה יהודה, השכונה שבה גרנו ואשר היו בה פרדסים עשירים בכל מיני עצי הדר ושדות חרציות, סביונים וכלניות ששימשו לנו בילדות שטח נהדר למשחקי מחבואים, תופסת ושזירת זרי פרחים לראשינו. החצרות בשכונה צפנו בתוכם חיים ותרבות משלהם ולאווירה האינטימית יש להוסיף שכולם הכירו את כולם".
משפחת רצאבי היא אחת המשפחות המוכרות בפתח תקוה. סבה של ענת, דוד, היה ממייסדי שכונת מחנה יהודה, גידל בוסתן פירות לתפארת ופינק את הנכדים והשכנים בפומלות עסיסיות שזיפים וחבושים טעימים. אביה של ענת הוא אבשלום רצאבי, כדורגלן עבר מפואר בנבחרת ישראל ובהפועל פתח תקוה בתקופת הזוהר שלה. היא זוכרת שאביה היה נוסע פעמים רבות למשחקים בחו"ל ואמה עליזה הייתה מצטרפת אליו. "היא תמיד חזרה עם מלבושים בטוב טעם שבארץ עדיין לא היו ומתנות ברוח אירופאית שהתמזגו עם פתח תקוה של פעם", אומרת ענת.
ואת אהבת כדורגל?
"כמובן. כבר מגיל צעיר התלוויתי לאמי לצפות באבא משחק כדורגל באצטדיון הפועל הישן. בכלל ימי כדורגל היו ימים יוצאי דופן וטעונים ברשמים וחוויות. נוסטלגיה שמונצחת בתמונות שחור לבן. האווירה בימים כאלה ובמגרש הייתה חגיגית ומרגשת, הבגדים החגיגיים, ההמולה מסביב, אווירה שנוצרה בזכות ההכנות והמעמד המיוחד של ״שבת כדורגל״ שהייתה כמעט יום קודש, בבית נשמו וחיו כדורגל. אני זוכרת שבמשך שנים מסך הטלוויזיה שלנו תמיד היה "ירוק" כמו מגרש הדשא ובמשפחת רצאבי, תמיד צפו במשחקים ביחד והחליפו רשמים בהתלהבות. זאת הייתה תמיד חוויה מרתקת ולימים גם מחנכת לראות את אבא שלי מרותק למסך וחי את המתרחש, לשמוע אותו מנתח מצבים והתנהגות השחקנים ומפרש את מהלך המשחק. ההתבוננות בדרך החיים והנוכחות של אבא שלי השאירה בי רושם חזק ונתנה את חותמה ברשמים שנטבעו בזיכרוני והיוו השראה ליישום תובנות בחיים האישיים שלי גם מחוץ לעולם הכדורגל".
מה למדת מכך?
"למדתי מהו שיתוף פעולה, עבודת צוות, חשיבה בונה, סבלנות ואסרטיביות. כל אלא הן מתנות קטנות ושוות ערך שלימים קיבלו משמעות ומקום חשוב בחיים שלי ולימדו אותי שיחד עם כישרון שזאת מתנה נפלאה, התמדה ואמון בעצמי הם בעצם גורם חשוב וערבות להתפתחות אישית בונה והצלחה. דבר נוסף במשפחת רצאבי שהשאיר בי חותם מבורך הוא היחסים בין האחים, אנשים יפים ויוצאי דופן שכולם כאחד יצירתיים, הדודות שניחנו בכישרון לצייר, השלישייה ששיחקה כדורגל, הדוד אלי הרקדן, בפרט הלך הרוח והקשר המיוחד בין אבא וזכריה שניהלו תקשורת אמיתית ומלאת משמעות שביטאה אהבה והערכה".

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

מנקודת מבט חיובית

כרגע הנושא שמהווה השראה ליצירות שלה הוא כהגדרתה "היחס בין התנועה וההתפתחות האישית פנימית כאישה יוצרת מחוץ לסביבה הטבעית שלה, לבין תנודות ושינויים אוניברסליים חברתיים ותרבותיים. זה בא לידי ביטוי בפרויקטים ושיתוף פעולה עם אמנים מתרבויות שונות, במיוחד מאזור המזרח התיכון. בנוסף, בתקופה זאת היא המנהלת האמנותית של הצגת תיאטרון סיפורת. במקביל היא עובדת על יצירות לתערוכה שנושאת את השם ״לבאנט״, שכמו שמה עוסקת בנושא של מקום ללא גבולות. התערוכה תתקיים בחודש מאי בשיתוף עם אמן מעיראק. ענת מקווה להציג אותה גם בישראל.

ענת רצבי. צילום Niels de Pous,Malika Suleymanova,Anat Ratzabi

האנדרטה שעיצבה ענת רצאבי. צילום niets de pous 

איך הגעת לפרויקט האנדרטה?
"הקהילה החליטה שאחרי 70 שנה הגיע הזמן להקים אנדרטה מקומית. אני בקשר עם אנשי הקהילה שהמליצו עלי. היו מספר אנשים שהתאגדו, עסקנים ובעלי עניין, שנתנו לי את האישור לעשות זאת. התחלתי את הפרויקט ב־2013 ואחרי ארבע שנים הוא נחנך. הקהילה היהודית בהאג היא הקהילה עם מספר הקורבנות השני בגודלו אחרי אמסטרדם. לפני מספר שנים הוקמה בעיר עמותה לקידום פרויקטים של הנצחת הנספים".
לאחר שרצאבי לקחה על עצמה את הפרויקט, היא החלה לעשות מחקר סביבתי, למדה והכירה את הקהילה. "מאוד היה חשוב לי להסתכל על החברה של היום מול דור עתיד, כיצד הנושא יעבור אליהם ומה המסר שיקבלו מהאנדרטה", היא אומרת. "מהרגע הראשון החלטתי שאני ניגשת לפרויקט מתוך נקודת מבט חיובית עם מסר אל העתיד, מתוך מודעות והכרה בכך שהתקופה הנוכחית מהווה שינוי משמעותי במבנה החברתי. הרעיון לאורך כל הדרך היה ליצור דיאלוג בין החברה העכשווית והחברה שתיווצר בעתיד. היה חשוב לי שהפסל ישאיר חותם ושאצליח למצוא את האיזון בין הקונספט וההתבטאות האמנותית לבין הצרכים של הקהילה. היו גם כמובן אילוצי סביבה, והנחיות עירוניות".
"כמו כל יהודי, אני למדתי על השואה בבית הספר וחוויתי את זה מנקודת מבט של ילד ישראלי", היא מוסיפה. "לכן בזמן שהתחלתי לעבוד על האנדרטה זה היה מנקודת מבט של ישראלית, מתוך החוויות שצברתי לאורך השנים, הביקורים של ניצולי שואה בבית הספר, הביקור ביד ושם והעדויות. באופן טבעי החיים פה לימדו אותי להכיר פן אחר של השואה. הכרתי מקרוב קהילה שלמה שנושאת לאורך דורות צלקת עמוקה. אני רוצה ליצור מודעות ולהפוך את נושא השואה לכלל עולמי, שחוצה גבולות לאומיים ודתיים, לשפוך אור על הפרק הזה בהיסטוריה של הולנד והאג, לכבד את מי שלא נמצא איתנו יותר ואת מי שנשאר מאחור"
איך היה אירוע החניכה?
"האירוע היה עמוס רגשות, התגובות של האנשים היו מדהימות. קיבלתי הרבה הערכה, הגיעו המון אנשים שאיבדו את היקר להם מכל, גם אנשים שהם לא יהודים, תושבי העיר שמזדהים עם רעיון הקמת האנדרטה, נציגי העירייה, השגרירות. הכיכר הייתה מוצפת באנשים וזה היה מאוד מרגש".
מה את חושבת על המצב באירופה כיום?
"כיום יש חלק לא קטן בחברה שמכחיש את השואה. נושא השואה נעלם מחלק מספרי הלימוד וההיסטוריה ולא בכל בתי הספר לומדים אותו. מבחינת יהודי הולנד והקהילה המקומית, החלק הזה של ההיסטוריה הוא צלקת שלא נעלמת אבל להתייחס לכך בשיקול דעת. צריך להבדיל בין מה שקורה בפולין לבין הולנד, שהמנטליות שלה מאוד שונה. ההנחה הרווחת שוררת היא שמכנה המשותף לשינויים המתחוללים באירופה זה ההגירה ההמונית, האיסלמיזציה ואיבוד הגבולות בין ארצות אירופה כתוצאה מהאיחוד האירופאי. ברבדים מסוימים של החברה היום מתפתח צורך פורמאלי לחידוש ההגדרה עצמית ושמירת זהות, הן מבחינת המהגרים והן מבחינת האירופאים, מה שבאופן טבעי יוצר עימותים והתבטאויות כושלות. לגבי היהודים, אני רואה את האנטישמיות כמו מסורת מסוימת שמשנה צורה מדור לדור, משהו כמו ד.נ.א של האנושות, מחלה תורשתית שקשה לרפא אותה".
את מרגישה חשש?
"לא, אני מאמינה בתפישת חיים שאומרת שלפחד לא אמור להיות תפקיד מוליך בחיים אלא תחושה טבעית שצריך לבחון, ללמוד, להבין ולהתמודד איתה. אני גם מאמינה שבדרך כלל אנשים שמביעים שנאה מכל סיבה שהיא, מונעים בדרך כלל מתוך פחד ובורות. היום ההתבטאות הבוטה מקומה ברשתות החברתיות לעיתים גם מחוצה לה. הבורות חוגגת ולצערי איתה גם תופעת האנטישמיות שכיום עברה טרנספורמציה ומבטאת את עצמה ברבדים יותר אינטלקטואלים. משמע, שואה לא תהיה שוב אבל מבחינה מנטאלית, חברתית ותרבותית קורה פה משהו מאוד אפל, מופרע ומטריד".
תחזרי לגור בישראל?
"אני מאוד אוהבת את ישראל, זה הבית שלי, אבל גם פה אני מרגישה בארץ שלי, אני פה המון שנים. יש לי משפחה בפתח תקוה וישראל חיה בתוכי. אין לי כרגע החלטה לחזור לארץ, אבל יש לי רצון להיות שם ליזום הזדמנויות ליצור ולהציג בישראל. יש לי פה שני ילדים גדולים, בת (אלון) שלומדת באוניברסיטה ובן (עומר) שמנסה לשנות את העולם, עושה מוזיקה וכותב. אני חייה צורת חיים כמו של צוענייה וזורמת עם מה שהחיים נותנים לי ועם ההזדמנויות שאני יוצרת, אבל הייתי שמחה לעבוד ולהציג בארץ וזה בטח יקרה".

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר