1. בתקופה האחרונה ביקרתי כאן לא מעט את צחי גיגי, אם בשל יכולתו החלשה שעלתה למכבי בנקודות יקרות ואם בגלל יחסו לאוהדים. מודה, מאז התצוגה מול קריית שמונה אני לועס בהנאה את הכובע. הבן אדם אשכרה פרק את האצבע בדקה התשיעית והחליט שלא לוותר על המשחק עד הדקה ה-90. גיגי הוכיח הקרבה ונאמנות לקבוצה ולמועדון וכבונוס הציג את משחקו הטוב ביותר העונה. אוהדים אופטימיים בהרבה ממני כבר ראו את הכדור של לוי גרסיה בפנים, אבל לא גיגי, שרשם את אחת העצירות המרשימות העונה. תמשיך ככה, צחי, שאפו ענק.
2. הרבה מאוד זמן לא נחת כאן זר שאפשר היה להדביק לו את צמד המילים “פגיעה בול”, משהו סטייל יבגני שאחוב של הניינטיז או סטניסלב דוברובין של תחילת המילניום. ולמה נזכרתי בהם השבוע? בזכות ארמנדו קופר. איזה כיף לראות שחקן כזה בקבוצה שלך. זה לא רק המבצע האדיר שביאס את שחקני קריית שמונה (חבר מהצפון סיפר שמרכוס דיניז עדיין מחפש אותו), אלא מיקס שכולל יכולת טכנית משובחת, שליטה אבסולוטית בכדור, מסירות מדויקות שיכולות להעמיד שחקן מול שוער וכמובן יכולת סיום קטלנית מקרוב ומרחוק. אם גיא לוזון רק יעז לשם שינוי לשחק התקפי, נוכל לראות עוד הרבה פעמים גרסה מקומית של ‘הכדור חוזר לקופר’. בינתיים חובה להשאיר אותו בעונה הבאה ויפה שעה אחת קודם.
3. אז מה המצב שם למטה עם סכנין ואשדוד? אצל הראשונה הקהל כבר הרים ידיים, בשנייה בכלל מתעסקים בחשדות להטיית משחקים. טיימינג מצוין לנצל את המצב ולברוח לתשע הפרש כשיש עוד 18 נקודות בקופה. המשימה כמעט הושלמה וכבר יצא לי לבקר בחנויות הכפכפים ולהשוות מחירים לקראת עונת הרחצה. אני עדיין מתלבט בין שני סוגים, אבל מקווה שבהנהלה יתלבטו פחות לגבי חיזוק משמעותי בעונה הבאה, בעיקר בכל הנוגע לחלק הקדמי. שחזור של עונה מסויטת כזו לא יתקבל בהבנה.
