היום אנחנו חוגגים את "חתונת הכסף" שלנו.
למעשה, היינו אמורים לציין 25 שנים לקשר בינינו כבר לפני שנתיים, אך באותו זמן היינו בעיצומו של סכסוך קשה והחגיגות נדחו למועד לא ברור בעתיד המשותף והמעורפל שלנו.
התאהבתי בה עוד כשהייתי ילד. אהבה ממבט ראשון, תמימה וכזו שאינה תלויה בדבר ולא מציבה שום תנאי. הסתנוורתי ממנה ולא ידעתי שובע לרגע. עקבתי אחריה לכל מקום, התעניינתי בכל פיסת מידע שקשורה בה, הוצאתי עליה את כל הכסף שחסכתי והקדשתי לה כל משאלה שאי פעם ביקשתי.
ממנה לא דרשתי דבר.
באותה תקופה הנוכחות שלה בחיי הייתה די והותר ומילאה אותי עד תום, אך עם השנים נדמה שהחלה לקחת אותי כמובן מאליו. הרגשתי שאני מקבל פחות ופחות בחזרה. אני, שכל כך אהבתי אותה, לא העזתי להתלונן. היא החלה לאבד מהזוהר והיופי שלה, אך אני המשכתי להרעיף עליה אהבה באותה תשוקה ובאותו המרץ. לבסוף, חוסר האיזון המשווע בקשר בינינו החל לתת אותותיו, והתחלתי להרגיש שאני מאבד אותה.
היא לא הייתה אותה אחת ששבתה אותי אז, ונדמה שהדבר היחיד שנותר לנו הוא להתרפק על זיכרונות העבר המתוקים. היא הפכה אדישה ואפטית כלפיי, ואני חשתי שחלק גדול מהלב שלי הפסיק לפעום. על אף האכזבה המרה שהסבה לי, החלטתי שעל אהבה כזו- אני לא מוכן לוותר. הבנתי שאני צריך לעשות את כל מה שיש בכוחי, כדי להזכיר לה ולעצמי כמה טוב היה לנו, וכמה טוב עוד יכול להיות לנו בעתיד.
מסתבר שלא רק אני חשתי ככה ולהרגשתי כלפיה היו שותפים עוד מאות ואפילו אלפים. פתאום זה הכה בי: אני לא לבד, אף אחד מאתנו לא לבד. התחלנו לעבוד יחד בשבילה, אך בעיקר בשבילנו. הגענו למסקנה שאי אפשר לצפות מהקשר הזה שיתקיים רק מכורח העבר המפואר שלו, ושאם לא נפעל כעת, אנו עלולים לאבד את מושא אהבתנו המשותף לנצח.
החיבור שנוצר הפיח ניצוצות של תקווה שהציתו מחדש את הלהבה הכחולה. כעת, איננו מסתפקים בלהחזיר לעצמנו את אותה האהבה מפעם. ככל שגדלנו ופעלנו קיבלנו תאבון, וכעת אנו מצהירים בפומבי שאנו מוכנים לתת הרבה יותר, אך גם לא מתביישים לדרוש ממנה בחזרה.
על אהבה אמתית של פעם בחיים לא מוותרים. אנחנו נחושים לעשות הכל כדי שביום האהבה הבא נשב יחד ביציע, ונחגוג עם "הכחולה" את האהבה החדשה-ישנה שלנו. אם האהבה הזו נוגעת גם לכם, אל תישארו אדישים והצטרפו אלינו- יש כאן מקום לכולנו.
הכותב הוא פעיל בעמותת אוהדי הפועל – "הכחולה"
