1. תמיד אמרו לי לשמור על אופטימיות, בחיים ובכדורגל. כשאני רואה את הקבוצה שלי קצת קשה ליישם. עדר ללא רועה, קבוצה בלי מאמן. שלושה מחזורים לתוך הלאומית וגיא עדיין מרגיש שאנחנו בליגת הפוטבול האמריקנית. בעט ורוץ, תכף יגיע מצב נייח. מול סכנין בעטנו בפעם הראשונה לשער בדקה ה-84. סליחה, מתקן, במחצית הראשונה הייתה נגיחה לקורה. ממצב נייח, ברור. בין לבין מבנה השער כמעט התפרק מכמות המשקופים של סכנין, שהושגו אגב כתוצאה מהתקפות מעבר ומתפרצות. אז בסטנגה הפסדנו בערך 15:2, מזל שמשחקים כדורגל. ואיזה כיף שאחרי שוויון בדקה האחרונה של ליאל עבדה (יופי של גול, ילד) אפשר לספר לשדרית הקווים שבמחצית השנייה היינו הרבה יותר טובים.
2. שוב חזרנו אחורה, שוב הפילוסופיה המוכרת של המאמן, ולא משנה באיזו ליגה – קודם כל לא להפסיד ואז הכל בסדר. אולי מוטב לחזור לבסיס ולגלות לגיא שבכדורגל צריך לנצח, להבקיע יותר שערים מהיריבה ולקחת שלוש נקודות בכוח, במיוחד בלאומית. את הלחץ על פניו של דודו ביציע קשה היה לפספס, ובצדק. לצערי אבי חי כרגע ביקום מקביל, כזה בו הוא בטוח שיעלה ליגה עם הסגל הקיים ומשוכנע שהכישרונות שלקחו אליפות בנוער יעשו את העבודה. עד שתתבדה, אבי, יש לי הצעה: נסה לא לכבס מילים ולהגיד פשוטו כמשמעו: אנחנו מכבי פתח תקוה, ואנחנו כאן בליגה הלאומית כדי להישאר. לפחות עוד כמה שנים (לא) טובות.
3. עד עכשיו נראה שיש לוזון שדווקא עושה עבודה מצוינת בקבוצה שלו ויודע בדיוק לאן היא מכוונת מהרגע הראשון. עמוס לוזון לקח את הפועל ראשון לציון וממש לא משנה כמה השפיע עליו הסכסוך עם אבי, במגרש רואים תוצאות. גיל יצחק וקלאודמיר פאריירה הם שוברי שוויון בליגה השנייה, ועמוס מיהר לדאוג שיהיו בצד שלו בדרך להשגת המטרה. יחד עם הכדורים החופשיים הנהדרים של מוחמד כליבאת, קשה לראות מי תעצור הכתומים בדרך לליגת העל. בטח שלא מכבי פתח תקוה הנוכחית.
