1. ארבע וחצי שנים ארוכות ומייגעות חיכינו וסוף סוף זה קורה – הדרבי הגדול של פתח תקוה חוזר לעיר. האמוציות וההתרגשות מזכירות דרבי בין בוקה לריבר, הרמה? בקושי עמישב נגד מחנה יהודה. טוב, למה לא היה דרבי זמן רב כל כך כולנו יודעים, פשוט השקפנו על הפועל מלמעלה נלחמת לא לצנוח למקומות נמוכים יותר ועד לפני שנתיים היה ברור שמכבי עולה על היריבה העירונית בשש דרגות לפחות, אבל עכשיו כשגיא סידר לנו מפגש כפול (לפחות) עם הפועל, אפשר לפחות לבנות על רמת אדרנלין גבוהה עם לחץ ומתח שכמובן לא יוסיף לנו בריאות.
צריך לומר את האמת, הפועל צברה לא מעט ניסיון בלאומית בשנים האחרונות, בעוד מכבי כיום היא קבוצה לא מספיק טובה שחיה בסרט שהיא עולה בהליכה אבל עדיין לא הפנימה את הבור הגדול בעמדת המאמן. במצב כזה, אין פייבוריטית והכל פתוח עד השריקה האחרונה.
2. רגע לפני שנתחיל להזיע, תנו להתענג קצת על ימים אחרים בהם היה תענוג צרוף לראות איך הדרבי תמיד של מכבי. שחקנים נלחמו, שרפו את הדשא והשאירו להפועל להביט בעיניים עצובות על השליטה הבלעדית באם המושבות. לא אשכח איך עומר גולן, סלים טועמה וגל אלברמן נתנו בראש עם 1:4 מהדהד, את האטרף אחרי שער הניצחון בתוספת הזמן של רפי הללי וכמובן עוד דרבי שהוכרע תודות למכונת השערים הזכורה לטוב העונה לשם ליאור אסולין. בימים ההם, היו גם תצוגות נפלאות של אוהדי מכבי שלא היו מביישות אף קבוצה באירופה. וכמובן הדובדבן שנתן לנו את הזכות הגדולה להרגיש חלק מאריות היבשת עם העלייה לשלב הבתים.
כל הטוב הזה כבר הפך מזמן לזיכרונות רחוקים. כל מה שנשאר הוא לקוות שהילדים המוכשרים בסגל יגיעו עם אנרגיות טובות ויכולת משכנעת אחרי שיסבירו להם שאין משהו חשוב יותר מלהשאיר את היוקרה, השליטה והכבוד העירוני בחזקת מכבי. עד שזה יקרה, אם בכלל, ספק רב אם אצליח להירדם. אף אחד בקבוצה שלנו לא נותן לי סיבה להגיע רגוע לדרבי.
