1. יש רגעים שאדם תמיד יזכור היכן היה בהם. אני לעולם לא אשכח את האווירה שלפני משחקי הדרבי. כנער לא ישנתי שבוע לפני האירוע, ההתרגשות תמיד ניצחה בגדול. כחייל צה"ל, אי שם ב-1996, מישהו עם כמה ארונות על הכתף זרק שהוא לא משחרר אותי לדרבי. צחקתי בלב, וברחתי לראות את רומן פיליפצ'וק וגיא יצחק מנצחים את הפועל. היו ימים שהיו משווים את הדרבי של מלאבס לאחת הליגות האטרקטיביות בדרום אמריקה, לא פחות. האמוציות, הטירוף באימון המסכם ומשם לשיכרון חושים במשחק עצמו – זה לא דומה לשום דבר אחר.
2. על המגרש הייתה יריבות קשה בין השחקנים, אבל אני זוכר ימים שהפייט היה גדול הרבה יותר ביציעים. במשך שנים ארוכות הוכיחו אוהדי מכבי מי נותן את הטון ביציעי הבטון עם תצוגות עידוד לפנתיאון. אחת מהן, שלעד נחרטה בזיכרון, הייתה בדרבי בו שרפנו את הגרון לצד דגלי ענק ותפאורת עידוד מטורפת, בזמן שאוהדי הפועל הכינו דגל פריסה, אבל כמה חבל שהוא נתקע להם על הברזלים. עד היום אף אחד מאיתנו לא ראה אותו. אגב, תודה לליאור אסולין על שער ניצחון מתוק שהפך את אותו יום למושלם.
3. וכעת נחיתה קשה לקרקע המציאות. ינואר 2020, שוב דרבי, אם כי הפעם בלאומית. האווירה לא מה שהייתה, השחקנים בטח שלא, אבל אין תירוצים. מכבי היא השולטת, הקבוצה הבכירה בעיר, והיא חייבת לנצח. לא סתם לנצח, להביס. מינימום 0:3 של הטריו לידור, חוגי וחדידה. הפועל יכולה להמשיך להתרפק על העבר, אבל אנחנו במכבי חיים את ההווה. לא הכי בריאים ועל דופק 200, אבל שרים במלוא גרון, כבר 20 שנה אותו פזמון: 'פתח תקוה של מכבי לעולם'. כי לדרבי הזה אין חוקים משלו.
