1. קובי רפואה בנה את הקבוצה ועשה מאמצים אדירים כדי לחבר אותה, אבל גם הוא לא יכול להילחם נגד כל העולם. חילוקי הדעות עם ההנהלה, שהבטיחה שחקנים ולא תמיד קיימה, השאירו אותו בלי אנרגיות. נכון, קשה להסביר את חולשת השחקנים שכן הגיעו, אבל מי שהיה תמיד בטירוף על הקווים נראה כבוי ומיואש. כשהבין שלא יוכל לכוון את השחקנים ולהוביל אותם למטרה, טוב עשה כשהחליט ללכת. אחרי 20 שנה במועדון הזה אני מאחל לו הצלחה בהמשך הדרך. תמיד אזכור לו את הדברים היפים שעשה במכבי ובטוח שכולנו עוד נתגעגע אליו.
2. למרות הכישלון המקצועי, אי אפשר להתעלם ממכירת החיסול שנעשתה כאן בקיץ. דני עמוס, אליסון דוס סנטוס, קרלוס קוויאר, גידי קניוק, דור אלו וגיא מלמד הם רק דוגמאות. חיכו וחיכו במקום להחתים אותם אחרי עונה טובה ופתאום נשארנו בלי סגל. ממצב של תמ”א 38 בה בסך הכל קיווינו לשפץ קצת את החומר הקיים, עברנו ברגע למצב של פינוי-בינוי, כשהיסודות קרסו ולא נותר מהם זכר. ומי הגיע? אוי לעיניים. ז’והאן מרסיאל עלה לחימום נגד קריית שמונה, אבל פתאום נעלם לחדר ההלבשה והחליט שהוא פצוע. וזה לא שעד עכשיו הוא היה משהו על המגרש, כן? רישאר סומא רוצה ומנסה אבל פשוט לא פוגע, ותומאש סיבוק? אני טוען שמי שהגיע אלינו שדד את הדרכון שלו בדרך. אין מצב שזה קפטן נבחרת צ’כיה שהשתתף בטורנירי יורו ובמונדיאלים. גם ההתנהגות המתנשאת והמזלזלת נותנת תחושה של בחור שטועה לחשוב שהגיע לחופשה בקאריביים במקום למועדון כדורגל.
3. בעידן החדש שאחרי רפואה, שרון מימר הוא בהחלט האיש שיכול להוציא את העגלה מהבוץ כפי שעשה בבית”ר ירושלים ולהתחיל במכבי דרך חדשה ושמחה. עם זאת, בסיר הלחץ של הכדורגל הישראלי אין יותר מדי זמן ומימר חייב להחזיר את הביטחון האבוד לשחקנים לקראת סכנין. חייבים לעצור את שרשרת ההפסדים ולקחת נקודות, רצוי שלוש כבר ביום ראשון.
