אני לא אדם מאמין, אני חושב שמעולם גם לא הייתי. אני לא מחזיק באמונות טפלות ולא בתחתוני מזל. מבחינתי לכל דבר יש סיבה ותוצאה, לפחות עד שזה מגיע להפועל פתח תקוה. מה לא עשו במועדון הזה? החלפנו בעלים, מאות שחקנים, עשרות מאמנים ואפילו את אנשי המשק של המועדון אך נדמה שכלום לא עוזר. לא רק שהפועל לא מתקדמת, היא הולכת אחורה ושוקעת.
הסכנה הכי גדולה שעומדת בפני הפועל היא האדישות. ממש כמו במערכת יחסים זוגית, הבעיות הרציניות מתחילות לא כשכועסים או מאוכזבים אלא שכבר לא אכפת יותר. אם העונה הקודמת הייתה מאכזבת אבל מתקבלת על הדעת, אז שבעת המחזורים של העונה הנוכחית גרמו להרבה מאיתנו "לדומם מנוע". התנהלות המועדון לא נקייה מטעויות, אבל גם אם זו הייתה מושלמת – היכולת הדלה והאכזבה המקצועית הן בסופו של דבר השורה התחתונה עבור אוהדי הכדורגל. מה שיכול להצית מחדש את אהבת ואהדת הקהל יותר מכל היא יכולת טובה, ניצחונות ו- (הלוואי) התמודדות על עליית ליגה.
חיצי הביקורת נשלחים כרגע לעבר מאמן הקבוצה. האם זה הזעזוע שיביא לשינוי? האם יגיע מאמן אחר שיוציא יותר מאסופת השחקנים המאכזבים שעוטים את סמל המועדון? איש לא יכול לדעת בוודאות. אם יש דבר אחד שאני כן בטוח בו זה שאסור להפסיק ולנסות.
פגשתי בחלק מחברי הוועד המנהל במשחקים האחרונים ונכמרו רחמיי עליהם. התסכול והייאוש ניכרו בפניהם הדוממות, ממש כאילו הסתכלתי במראה ולא בהם. עם כל הכבוד לשחקנים, לצוות המקצועי ולמאמן, שאין לי ספק שקשה להם, מי שעומד בראש המערכת הם נבחרי העמותה והם בהחלט מרגישים את כובד המשקל על כתפיהם. הם אלו שהתנדבו לעמוד בראש המערכת, עליהם האחריות וכולי תקווה שיצליחו למצוא את הפתרונות להוצאת העגלה מהבוץ.
הדבר הכי קל הוא למצוא אשמים במצב, אבל עברנו את השלב הזה כבר מזמן. כעת הגיע העת להביא פתרונות חדשים ולעשות כל דבר שביכולתנו כדי לעצור את המפולת. לכולנו יש זיכרון קצר ותמיד אנו מרגישים שיותר גרוע מזה לא היה. המצב אכן קריטי אבל צלחנו משברים ואתגרים גדולים מאלה.
