אני זוכר היטב את היציאה מבלומפילד בגמר לפני 4 שנים. מרוב הטראומה – לא חזרתי לשם מאז, ועד יום חמישי. ידעתי שיש סיכוי לא קטן שאצא עם דמעות גם הפעם מול הנאחסית מבאר שבע. אבל משהו בלב אמר שאם יהיו דמעות, הן יהיו של אושר.
החוויה הפעם הייתה שונה לחלוטין מאותו גמר נטול-קהל בתקופת הקורונה. ולא רק בגלל התוצאה. קחו למשל את הקהל שמילא את האצטדיון, כ-6,000 ממנו – כחולים. לא זוכר כל כך הרבה אוהדים של מכבי מאז המשחק הראשון בשלב הבתים לפני כ-20 שנה נגד פאלרמו.
הבדל נוסף – היה דרך ההגעה למגרש. לפני 4 שנים עשיתי אותו ברכב. והפעם – ברכבת קלה נוחה, מלאת אוהדים כחולים, שהובילה אותנו ישירות לתוך היציע. פעם היו צוחקים על אוהדי מכבי שהם מגיעים למשחק חוץ במונית. היום אנחנו צריכים כמה וכמה קרונות של רכבת קלה ומעל 10 אוטובוסים.
ואולי ההבדל הכי גדול – הוא האמונה שהייתה שהפעם – זה שלנו. כל מי שהיה באימון בשבת האחרונה – הרגיש שזה הולך לקרות. וכל מי שהיה במגרש בחמישי בלילה – לא נשבר גם אחרי ההחמצות, וידע שבסוף זה יבוא.
רוצים להישאר מעודכנים?
וזה בא. זה מרגיש כמו בתוך חלום. ומהפקה מאוד מוקפדת ומרגשת של ההתאחדות לכדורגל, פתאום הכל הופך לספונטני. חגיגות באיצטדיון, חגיגות ברכבת, חגיגות בהיכל הספורט בפתח תקוה, ארוחת ערב בשלוש לפנות בוקר (הדבר היחיד שהיה אפשר לאכול ליד האצטדיון בשעה שיצאנו היה נקניקיה באיזו פיצוציה, שהייתה נראית כאילו היא מסתובבת באותו מתקן מאז הפעם האחרונה שמכבי לקחה גביע).
ועכשיו – אירופה מחכה לנו. ואלוף האלופים. ומסלול מקוצר בגביע הטוטו. ודור שלם של ילדים שראו שאפשר להגיע לתארים גם עם המועדון הצנוע מפתח תקוה. אם רק נדע למנף את זה – לא נצטרך לחכות שוב 72 שנה עד התואר המשמעותי הבא.
תגובות