טעמו המר של ההרגל.
"טוב מראית עין" כך כתוב, וכך גם נעשה. בכל פעם שחל שינוי ותמורה אפילו הקטן שבקטנים בחייו של ידוען כזה או אחר, עיני הגולשים מראות עניין ומקדישות לכך תשומת לב וזמן רב, מבלי לפסוח ולו על הפרט הקטן שבקטנים. ברם, כשמתבצעים אירועי טרור שקוטפים בטרם עת קורבנות רבים בזה אחר זה, איננו טורחים להקדיש ולו דקה מזמננו, כדי לקבל פיסת מידע לגבי אותו הנפגע, להבין איזה אדם הוא היה, ולהביע צער. גם אם נמיר את הבעת פנינו לאחת קודרת ועצובה, את ליבנו דבר כזה כבר לא מזיז, זהו דבר של מה בכך, חלק מסדר היום. אם יהיה זה פיגוע ש"זכה" לתשומת לב מרובה מן היתר, מכל עבר יישמעו קריאות, "היה עוד פיגוע", גם אם יהיה זה לאחר תקופת שקט, הוא יהיה עדיין עוד, נוסף, נספח, חסר כל חשיבות.
יש שיאשימו את כוחו של ההרגל, יש שיתלו זאת ב"דור הזה". כל מה שנאמר משתנה לצערי רק כאשר מופץ סרטון המראה את הקורבן ברגעיו האחרונים. רק אז תופגן טיפת חמלה. רק כך, נוכל לעצור שנייה את מרוץ חיינו ולחוש עצבות, להזדהות. אבל גם זה יימשך רגעים אחדים, וזהו. הקסם פג.
לאן הגענו? לאיזו עוד רמת שפל נרד? איננו מסוגלים לחלוק כבוד אחרון לנפגע? רק כאשר נצפה בסרטון חולני ופולשני, ללא כל היוועצות עם מקורבי הקורבן, רק אז? לבי נכמר ומתמלא רחמים על הצורה שבו אותו האדם נפרד מעולם זה. אך בן רגע הוא מתמלא זעם על כך שמדינה שלמה תזכור אותו כך. לא כאדם טוב,שמח, אלא כדמות מרצדת על מסך ברגעיה האחרונים.
הלוואי שנצטמרר באמת. שנשמח באמת. שנאהב באמת. הכל באמת.
הלוואי ולא ניתן לדברים כאלו לחלוף מעלינו כאילו הם עניין של מה בכך. ובעצם, הלוואי שלא יקרו עוד דברים כאלו.
הלוואי והרב איתמר בן גל הי"ד יהיה אותו הקורבן האחרון.
