"היו אז רק כמה עיתונים, הסתובבנו עם ביפרים וקיבלנו את השאילתות בפקס", נזכרת חגית שרון, הדוברת ואחת הדמויות המיתולוגיות במרכז רפואי מאיר ובעולם הדוברות. 35 שנים אחרי שנכנסה לראשונה לבית החולים מאיר, היא פורשת לגמלאות – מסכמת, נזכרת וגם נותנת כמה עצות חשובות.
היא מתגוררת באבן יהודה, גרושה ובזוגיות, אמא לשלושה בנים ("מחכה כבר לנכדים"). למרכז הרפואי מאיר היא הגיעה לראשונה כשעוד נקרא פשוט "בית חולים", לפני 35 שנים. תחילה שימשה כדוברת, ובהמשך עסקה גם בשיווק ובגיוס תרומות. בשנת 2000 שבה לתפקיד הדוברת, ומאז – במשך 25 שנים רצופות – כיהנה בתפקיד עד פרישתה לאחרונה.
"תפקיד הדוברות השתנה מאוד מאז", היא אומרת בראיון מיוחד לרגל פרישתה. "היו אז רק כמה עיתונים. הסתובבנו עם ביפרים וקיבלנו את השאילתות בפקס. זה היה עולם ישן, לא ממוחשב ולא מהיר. הכול התנהל באיטיות. צמחתי יחד עם בית החולים, שהתפתח וגדל לאורך השנים. זו הייתה המשפחה השנייה שלי ותישאר כזו תמיד. מנעד הרגשות והחוויות שעברתי בתפקיד הזה הכיל הכל. לא באמת הייתה שעה ביממה שלא הייתי מחוברת. זו שליחות שהגבולות שלה כמעט לא קיימים".
חגית שרון עם צוות הדוברות ענת מאור (מימין), אביטל אפל, וענת לובלינג קפנר (משמאל). צילום פרטי
מהם האתגרים הגדולים ביותר שעומדים כיום בפני דוברת בית חולים?
"האתגר הגדול ביותר הוא לשקף לציבור הרחב את העשייה האדירה של אנשי המקצוע הרבים במערכת. קל מאוד למתוח ביקורת על גופים ציבוריים כמו בתי חולים או קופות חולים, ושוכחים שמאחורי המערכות האלה עומדים אנשים שמגיעים מדי יום לעבודה, פועלים מהלב ובמקצועיות רבה. לעיתים קשה להעביר את רוחב היריעה של העשייה ולתת לה ביטוי תקשורתי הולם – וזו אחת המשימות המרכזיות של דוברות בית חולים".
איך מתמודדים עם ביקורות לא נעימות או לא מוצדקות?
"אחד מתפקידיו החשובים של דובר הוא להיות ססמוגרף – לשקף להנהלה מה הציבור מרגיש, את הביקורת והקשיים שהוא מעלה. העשייה של הדוברות נראית כלפי חוץ, ומכאן האחריות שלנו גדולה פי כמה. דובר צריך לשמור על ערכיו ועל האמת, כדי לא לאבד את הרלוונטיות. גם כשיש ביקורת – חשוב להתמודד איתה, להבין מה ניתן לשפר, ולשקף זאת להנהלה. לשמחתנו, במאיר ההנהלה מאוד קשובה ופועלת לצמיחה וללמידה".
קשה להיות דוברת של בית חולים גם בשל מצבה של מערכת הבריאות בארץ?
"קשה לעניין את מערכות התקשורת בדברים היומיומיים שנעשים בבתי חולים. לאנשים קל לבוא בביקורת אך יש פעמים שאלה קשיים של מערכת הבריאות עצמה. כשמישהו צריך להמתין לניתוח זה לא בגלל שהצוות לא רוצה לנתח, אלא בגלל שהמערכות לא קיבלו את כל המשאבים להם היא זקוקה. מערכת הבריאות לא זוכה לתקציבים שהיא צריכה ולמרות זאת – הצוות בשטח מגיע להישגים מרשימים".
חגית שרון עם שלושת בניה, צילום פרטי
כאחת שהייתה במערכת שנים רבות וראתה הכול מקרוב – עד כמה מערכת הבריאות שלנו במצב לא טוב?
"יש לנו אנשי צוות מדהימים שלא תמיד זוכים לקבל את הקרדיט שמגיע להם. אנשים מקצועיים שיוצאים מדרכם כדי לתת את המענה הרפואי הטוב ביותר. זאת לא רק הממשלה הנוכחית, אלא מדיניות שלצערנו ננקטת לאורך שנים, נגזרות של סדרי עדיפויות, וכך גם אם אתה רוצה להוסיף רופאים או אחיות כדי לתת מענה טוב יותר לא תמיד יש אפשרות לכך".
איך זה מתקבל על הדעת אם כולנו יודעים שהדבר הכי חשוב בחיים הוא הבריאות?
"אנשים נזכרים כמה הבריאות חשובה רק כשמשהו קורה להם או לקרוביהם. אנחנו חיים במדינה שמשקיעה, ובצדק, חלק גדול מהמשאבים בביטחון – אבל מערכות החינוך והבריאות לא מקבלות את מה שהן צריכות. זה מצער, אבל חשוב לזכור שהמערכת מחזיקה בזכות אנשי הצוות שמונעים בראש ובראשונה מהרצון לעזור לאנשים – וזה מה שמציל אותה".
שתי שאלות מנוגדות – מה היה הרגע הטראומטי ביותר עבורך בתפקיד, ומה המרגש ביותר?
"הרגע הקשה ביותר היה בתקופת האינתיפאדה השנייה, בתחילת שנות האלפיים. אנחנו גרים באבן יהודה, ובכל פעם שנשמעו אמבולנסים בכביש 4 הבנים שלי אמרו 'אמא, את בטח צריכה ללכת לעבודה'. זו הייתה תקופה קשה מאוד. במרץ 2002 היה פיגוע ברחוב ששת הימים בכפר סבא, סמוך לבית החולים. הבן שלי היה אז באוטובוס שעבר באזור, והיה אמור לרדת בדיוק בתחנה שבה אירע הפיגוע. רצתי מיד למיון כדי לנהל את האירוע תקשורתית. הגיעו בני נוער פצועים, וביניהם נערה יפיפייה בשם נועה שהגיעה ללא רוח חיים והלב של כולנו התרסק. בנוסף לכך, כל אותו זמן ליווה אותי הפחד הגדול שגם הבן שלי יגיע כאחד הנפגעים".
חגית שרון וצוות הדוברות (מימין ענת לובלינג, משמאל אביטל אפל) עם אודי כגן צילום פרטי
בואי נעבור לרגע המרגש.
"היו אינספור רגעים מרגשים, אבל אם עליי לבחור אחד – אז זו יולדת שעברה תסחיף מי שפיר, מצב שסיכויי ההישרדות בו כמעט אפסיים. מנהל המחלקה דאז רץ איתה לחדר הניתוח והציל את חייה. למחרת היא כבר חייכה אלינו, והתחושה הייתה של נס. משפחות רבות לא מבינות עד כמה קרוב היה בן משפחתן למוות – וכמה ניסים קורים כאן מדי יום. זכיתי גם להיות לצד נשים יקרות ללבי בלידות שלהן, ובכל פעם התרגשתי עד דמעות".
רוצים להישאר מעודכנים?
איזה טיפ את יכולה לתת לדוברים של בתי חולים?
"גם כשנדמה שחייבים להגיב מיד – חשוב לעצור רגע, לאסוף את כל הנתונים, להבין את התמונה המלאה ורק אז להגיב. תמיד להתחבר לערכים שמנחים אותנו. חובה לשקף למנהלים את העמדה המקצועית שלך, להיות נאמן לעצמך, לערכים ולאמת. דוברות חייבת להתבסס על אמינות. יחסי אמון עם התקשורת והציבור הם תנאי בסיסי, והכנות והיושרה במערכת היחסים הזו – הכרחיים".
מה למדת על עצמך עם השנים? התפקיד שינה אותך?
"הניסיון לימד אותי לשמור על קור רוח ושליטה גם בסיטואציות סוערות. לפעמים מדובר בדברים שאתם אפילו לא תדעו עליהם. למדתי לנשום, להרגיע את הסביבה ולפעול מתוך מחשבה ולא בפאניקה. הניסיון מביא איתו המון מתנות".
חגית מקפידה לפרגן למנהלים והצוות שעבדו לצידה לאורך השנים: "זכיתי לעבוד תחת מספר מנהלים, שניים מהם הפכו לימים למנכ"לי קופת חולים כללית – בעבר היה זה פרופ' אהוד דוידסון ולאחרונה מונה לתפקיד ד"ר איתן וירטהיים. מנהל המרכז הרפואי הנוכחי, פרופ' יעקב חן, מצעיד את מאיר קדימה באנרגיה, ביכולות ובחזון, ואין לי ספק שיעשה דברים נפלאים. זכיתי לראות ולדווח על הצלחות והצלות חיים וגם עם המשימה הקשה של לעדכן גם על טרגדיות כאשר לא ניתן היה להציל נפגעים. עברנו ביחד את הימים המאתגרים והמפחידים של הקורונה ולפני שהספקנו לנשום החלה המלחמה ובתוכה מלחמת 12 הימים בהם נייד צוות בית החולים במשך שעות מאות מטופלים לאזורים בהם יהיו מוגנים יותר. מרכז רפואי מאיר צמח מבית חולים אזורי לבית חולים מהמובילים בארץ בתחומים רבים וראוי שיקבל את כל המשאבים שהוא זקוק להם כדי להמשיך ולנסוק. מגיע לו ומגיע לתושבי השרון".
מחליפתה בתפקיד היא ענת לובלינג קפנר, ששימשה כסגניתה הבכירה. לצידה ממשיכות אביטל אפל, סגנית נוספת, וענת מאור, מנהלת הסושיאל. חגית אומרת: "גידלתי צוות של נשים מקצועיות, מסורות, חכמות ובעלות לב ענק – שהפכו מזמן למשפחה. זה כבוד גדול עבורי שענת מחליפה אותי. אמרתי לה שאעשה 'מילואים' מתי שתרצה ושאני תמיד לרשותה. אני מאחלת לה שתמשיך לעשות דוברות מצוינת, לשקף את כל מה שקורה כאן – וליהנות מהחיים ומהילדים".
לסיום, מה את מתכננת לעשות כעת בזמנך הפנוי?
"לפגוש את עצמי מחדש. עבדתי מגיל צעיר מאוד, ויש בי המון סקרנות לגלות צדדים שלא הכרתי. אני מתכננת לשמוע הרצאות, ללכת לחוגים, להתנסות בדברים חדשים – ולבחור מהם את מה שארצה לעשות בפרק הבא של חיי".
תגובות