לענבר, לליאור, לאיתי: מכתב כואב מאמא

הן נושאות את הכאב העצום איתן מאז אותו רגע טראגי שבו איבדו את היקר להן מכל. ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ביקשנו משלוש אימהות לכתוב מכתב אישי ליקיריהן שכבר לא איתנו.

"אני גאה בך, במי שהיית ואני מחזיקה אותך איתי בכל נשימה"

יפית סימינוביץ כותבת מכתב לבנה, סמל ליאור סימינוביץ ז"ל, לוחם בגדוד צבר בחטיבת גבעתי, שנהרג באסון הנמ"ר עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" בסוף אוקטובר 2023, בהיותו בן 19 בלבד:

ליאורי שלי,

אני מתגעגעת לכל כולך. לדברים הקטנים, פשוטים … לרגעים של הבית, לשקט שלך, לנוכחות שלך שהייתה כל כך מובנת מאליה והיום היא הכל. אתה חסר לי בכל פינה לא רק ברגעים הגדולים, אלא דווקא ביומיום – במבט, בחיוך, בשקט הזה שהיה רק שלך ואני כל כך מכירה.

יש בי כאב שלא מרפה. כאב שהולך ומעמיק וכמה שאני מנסה להבין, אני עדיין לא מאמינה שזה קרה לך. יש רגעים שאני מתעוררת וחושבת שזה לא יכול להיות אמיתי… ואז המציאות חוזרת וכל פעם זה שובר אותי מחדש.

משפחת סימינוביץ, צילום פרטי

אני חוזרת למילים שלך… שכתבת על זה שהערכים שמנחים אותך הם לא לעשות מעשים רעים, לא לפגוע באדם, על הרצון לעזור לאחרים כשמגיעה להם העזרה, לקחת הכל בקלות, כי הכל עובר בסוף וצריך להסתכל הלאה, לא לוותר, גם אם קשה, על משהו שאני רוצה לעשות…

כתבת שרצית שיזכרו אותך כאדם מצחיק וחברותי, שכיף להיות בחברתו, כמי שיודע להקשיב ולצחוק כשצריך ושתמיד מחייך. וכמה שזה אתה… גם בלי הרבה מילים, עם לב כל כך טוב ונוכחות שקטה שאי אפשר לפספס. ויש גם את מה שלא הספקנו. מה שלא נאמר וזה נשאר איתי, כואב ושקט.

אני רוצה שתדע שאני גאה בך, במי שהיית, בדרך שלך, בטוב שלך ושאני מחזיקה אותך איתי בכל נשימה, בכל צעד ואני לוקחת איתי גם את מה שביקשת – לא לוותר, להעריך יותר, להשתדל לחיות כמו שראית את החיים.

האהבה שלי אליך לא נגמרה ואתה איתי כל הזמן. תמיד! אמא אוהבת ומתגעגעת ברמות הכי מטורפות שיש.

"אני חשה כאילו את עדיין חיה. אני מרגישה אותך קרובה כאן לידי"

יפעת הימן, אמה של ענבר הימן ז"ל, כותבת מכתב לבתה שנרצחה ב- 7 באוקטובר וגופתה נחטפה לשבי החמאס, בהיותה בת 27 בלבד:

ענברי יפה שלי,
יותר משנתיים נלחמתי להחזיר אותך הביתה. ועכשיו את כאן, מתחת למצבה הוורודה המיוחדת שהבטחתי שאעשה לך. ילדת טבע וחופש שלי, הכל פורח סביבך בפרחים יפהפיים ששתלנו, ויש גם ספסל שעליו אני יושבת מדי יום לדבר איתך.

אני חשה כאילו את עדיין חיה. אני מרגישה אותך קרובה כאן לידי. את שולחת לי את האור הוורוד שלך בשקיעות כמעט בכל ערב. אני יודעת שפיזית את לא פה, אבל את ממשיכה לרקוד בגן עדן ולפזר את האהבה שלך.

אבל הזמן לא מרפא. אני עדיין מתקשה לתפקד. ענברי שלי, אני כל כך מתגעגעת לפגישות הקפה שלנו, לחיבור המיוחד בינינו, לשיחות הנפש הפרטיות שלנו. את יודעת שמאז קשה לי לשתות קפה?

יפעת וענבר הימן, צילום פרטי

את זוכרת שהיינו מתכרבלות יחד על המיטה בצהריים, הייתי מסניפה את ריח השיער שלך, יפה שלי. את זוכרת שהיינו צופות יחד בסדרות שאהבנו? היינו מדברות שעות אחר כך יחד. אני כל כך מפחדת שאשכח את הריח שלך, את הפנים הטהורות שלך… את החיבוק החזק שלך…

מגיל צעיר אהבת אמנות. היית משקיעה שעות בציורים, פיסול, צילום, קולנוע, וכמובן גרפיטי. היית אמנית רב תחומית המפיצה אור וטוב, שמאמינה שעם חינוך, אהבה ואומנות, תשני את העולם למקום טוב יותר. למרות שחששנו ודאגנו לך, התעקשת לשרת בתפקיד קרבי משמעותי בגדוד קרקל. היית מפקדת נערצת, אמיצה ומשימתית, פייטרית אמיתית. כולם אהבו אותך.

ב- 7 באוקטובר 2023, הגעת להתנדב בפסטיבל הנובה. את תמיד מתנדבת לעזור ולתת את אהבתך לאחרים. ב- 7 באוקטובר עלית כקדושת מלכות לגן עדן.

ענברי יפה שלי, אמנים רבים בארץ ובחו"ל ממשיכים את דרכך ומפיצים את אהבתך. אני אמשיך תמיד את דרכך. האור שלך לעולם לא יפסיק להאיר את העולם.

אוהבת אותך תמיד לתמיד, אמא.

"נולדו לך עד כה 10 אחיינים, שהגדולים ביניהם כבר חיילים"

וילמה דינר, אמו של סמל איתי דינר ז"ל, כותבת מכתב לבנה, לוחם בחטיבת גבעתי, שנרצח בהתפוצצות מכונית תופת באזור כפר דרום באפריל 1995, בהיותו בן 19 בלבד:

איתי שלי אהוב,

אני יושבת וחושבת מה אני יכולה לכתוב לך שאתה כבר לא יודע? לספר לך מה מתרחש אצלנו? איך אנו מרגישים?

הרי את כל זה בוודאי אתה יודע ומתבונן בנו ממרום. 31 שנה בלעדיך, מאמין? קשה לי מאוד לתרגם את כל השנים האלה למושגים של זמן, נראה לי לעיתים לא הגיוני שאנחנו כל כך הרבה שנים בלעדיך ועוד הרבה שנים לפנינו…

מה עבר עלינו מאז אתה שואל? מההתחלה, אבא ואני החלטנו לבחור בחיים ומה שהנחה אותנו לאורך השנים, היא ההבנה ש"איתי אהב יותר מידי את המשפחה שלו בשביל לראות אותה מתפרקת".

והמחשבה הזאת מנחה אותנו לאורך השנים. הרבה דברים עברו עלינו בשנים האלו, התמודדנו עם אתגרים לא פשוטים אך ב"ה יכולנו להם. כל האחים שלך התחתנו ונולדו לך עד כה 10 אחיינים שהגדולים ביניהם כבר חיילים. אחד מהם, לוחם בגדוד שקד של גבעתי, בו אתה שירתת, מאמין?

איתי דינר, צילום פרטי

כל האחיינים יודעים לספר עליך ומשתפים את סיפורך במסגרות השונות. גם החברים שלך, שהם בעצמם הורים לילדים בוגרים, מקפידים לבקר ולשמור על קשר הדוק ומרגשים אותנו כל פעם מחדש.

והגעגועים? לא מרפים, הם כמיהה למשהו שאין לו למעשה תקווה … ועדיין, אני אמשיך לחלום בשבילך את כל אותם דברים שיכולת להגשים ולא הספקת, ולהתייעץ איתך במחשבות בכל מיני נושאים שנהגנו לשוחח עליהם.

ואולי הזמן לא יספיק בכדי להגיד לך שוב ושוב כמה אוהבים אותך וכמה היינו גאים בך וכמה אתה חסר. ואתה, תמשיך להתפלל בשבילנו כי אנו חיים בזכותך, ואתה ממרום נותן לנו כוח להמשיך!

אוהבת אותך תמיד, אמא