ציונה תם גוזל. צילום זאב שטרן
אריק שווארמה נדב. צילום זאב שטרן
אייל חתוכה. צילום זאב שטרן
"לכן יצרתי מנה שמשלבת פלאפל ושווארמה"
בעלי דוכנים ותושבים שאוהבים לאכול מנסים לקבוע מה אוהבים כאן יותר בפיתה (או בלאפה)
אחת המחלוקות הגדולות בעיר נוגעת לטעם וגם ריח: מה אוהבים יותר בפתח תקוה, פלאפל או שווארמה? נדמה שאין באמת תשובה ברורה כאשר מדובר בשני המאכלים הנפוצים והטעימים האלו שמשלבים בתוכם את הישראליות האמיתית: פיתה, חומוס, טחינה בתוספת של בשר או כדורי פלאפל מטוגנים.
בהתחשב בכך שמנה מיתולוגית נוספת, טעימה לא פחות ולדעת רבים אף יותר, כמו הסביח, נעדרת מהתחרות (ממילא אין כמעט דוכני סביח בעיר בהשוואה לפלאפל ושווארמה, וגם לא ברור למה), יצאנו לבדוק בקרב מוכרי הפלאפל והשווארמה (או שניהם יחד) ואצל כמה תושבים מה הם חושבים.
"לדעתי אנשים מעדיפים יותר שווארמה, בגלל שזה בשרי, והם רוצים לאכול בשר", אומר אריק נדב, בעלי פלאפל ושווארמה נדב, ומי שמוכר בעיר בזכות השווארמה שלו ברחוב חיים עוזר. "כי בסופו של דבר בשר עדיף על פני משהו שהוא לא בשרי. שווארמה זה כבד יותר ולכן גם יותר משביע. אך לדעתי, מבחינת הטעם פלאפל מחומוס אמיתי זו מנה מנצחת. בשל כך גם יצרתי מנה שמשלבת פלאפל ושווארמה ביחד, וזה מה שאני אוכל כל יום, חצי פיתה עם פלאפל ומעל אני שם כמה חתיכות שווארמה. צריך לזכור גם ש-שווארמה יקרה הרבה יותר, וזה בגלל שבשר הודו נחשב ליקר מאוד ובשנה האחרונה הוא הכפיל את עצמו במאה אחוז. בכל הקשור להגשה זה פחות משנה, אך הרוב אוכלים את הפלאפל או השווארמה בפיתה, ופחות בלאפה או בבאגט. אם אני צריך להצביע על כמות המכירות, אז אצלי קונים 60 אחוז שווארמה ו-40 אחוז מבקשים פלאפל. כמובן שהבחירה היא אישית. אני, כמי שעוסק בשווארמה ופלאפל מעל 30 שנה, מעדיף את הפלאפל. יש שם הנאה אחרת. זו מנה שהיא לא בשרית אלא צמחונית ואפילו טבעונית, והיא טעימה וטובה ותמיד אתה רוצה. אין לה גם שעות מוגדרות, זה יכול להיות בבוקר, בצהריים ובערב. שווארמה לעומת זאת מוגבלת לשעות, לא מתאימה לבוקר ולא כולם אוכלים בשר בערב".
אייל חתוכה, מבעלי פלאפל חתוכה המיתולוגי ברחוב ההסתדרות, מספר שקשה להחליט בשאלה מה תושבי העיר מעדיפים. "קשה מאוד לדעת מה העדפה, לדעתי התושבים אוהבים גם פלאפל וגם שווארמה באותה מידה", הוא אומר, "כמי שמגיע מתחום הפלאפל אני יכול לומר שפלאפל הרבה יותר בריא וגם צמחוני, יש בו את כל אבות המזון. הוא יותר מזין. משיחה שלי עם אנשים, יש היום נטייה לאוכל צמחוני. אני לא אומר שאנשים מתנזרים מבשר ולא רוצים שווארמה, אבל היום יש גם מודעות לצמחוני ופלאפל צריך לזכור שהוא צמחוני. גם למחיר יש תפקיד, לשווארמה יש עלויות של בשר שהן יקרות יותר. צריך לזכור שפלאפל אוכלים רק בפיתה לדעתי. עם זאת, מי שרוצה לאכול לאפה, קצת יותר מורכב לו לשים בפנים פלאפל. הבעיה שאם שמים בלאפה פלאפל דוחסים אותו בגלגול של הלאפה, וככה הפלאפל נמעך ולא מרגישים את המרקם של הקציצות. בגלל זה לא עושים כמעט פלאפל בלאפה. ניסיתי את זה בעבר וזה לא מצליח".
אהוד תם, הבעלים של פלאפל גוזל וציונה, מספר שפלאפל זוכה לעדיפות בגלל הבריאות שבו. "אנשים מעדיפים פלאפל על פני שווארמה וזה מכמה סיבות. הוא יותר בריא מבשר. חוץ מהטיגון יש בו מרכיבים בריאים כמו חומוס, טחינה, סלט ירקות ודברים בריאים. אבא שלי היה אומר שכל מרכיבי המנה באותה הזמנה. פלאפל הוא מאכל בריא וגם החומוס של הפלאפל עצמו הוא בריא. מי שמחפש את הארוחה הקלה ייקח פלאפל אך מי שרוצה מנה כבדה יותר ייקח שווארמה. פלאפל אפשר לאכול למשל גם בבוקר, ואז יכול מי שרוצה לאכול בצהריים שווארמה".
כנראה שלהגיע לתשובה נחרצת מה מעדיפים כאן יהיה קשה ואולי בלתי אפשרי. שלמה בנימין, מנהל מינהלת אזורי התעשייה בעיר, שבהם מפוזרים גם לא מעט דוכני פלאפל ושווארמה, מספר שלדעתו תושבי העיר שומרים אמונים לקציצה המטוגנת. "אני חושב שתושבי העיר מעדיפים קודם כל פלאפל", הוא אומר, "לדעתי הסיבה היא שפלאפל הוא קליל יותר, הוא מטוגן וצריך להבין שגם בריא יותר כי יש בו את כל אבות המזון. פלאפל הוא מאכל שזמין מאוד ואפשר למצוא אותו במספר רב של מקומות. אני באופן אישי חסיד של פלאפל כבר 40 שנה, ואני חושב שזה באמת מאכל מזין. לכן בשאלה מכרעת זו, הדעה שלי היא שפלאפל מנצח".
"לדעתי התושבים אוהבים יותר שווארמה, לגמרי", אומר רפי זוכאים, יו"ר ועד סוחרי מרכז העיר", בעל חנות בגדים ברחוב חובבי ציון. " נכון שיש בעיר מבחר גדול של שווארמה ושל פלאפל, אך השווארמה היא יותר משביעה והיא ממש ארוחה שלמה. ב־30 או 40 שקלים אפשר לקבל ארוחה טובה. מה גם שיש במרכז העיר מספר שווארמות טובות מאוד. גם דוכני פלאפל יש הרבה, אך פלאפל זה לא ארוחה, זה נשנוש או חטיף וזה פחות משביע. בשווארמה נהנים יותר ובמרכז העיר יש אנשים שמתמחים בזה כבר שנים רבות. יש גם מבחר יותר גדול, כמו למשל שווארמה כבש, או פרגית או הודו, ויש כאלו שמערבבים ביניהם. אני למשל בגיל 12 עבדתי בשווארמה, ומשם כנראה באה לי חיבה לשווארמה".
אוהדי הפועל בדרבי. צילום זאב שטרן
"אוהדי הפועל רואים רק את הפועל, אוהדי מכבי רואים גם את הפועל"
היריבות הספורטיבית בעיר תמיד הייתה יצרית במיוחד. אוהדים ושחקני עבר מנסים לקבוע מי יותר גדולה: זו עם הקהל, או זו שבצמרת הליגה הראשונה
לא באמת חשבתם שננתח עבורכם 80 שנות פתח תקוה ונפסח על סלע המחלוקת הספורטיבית הוותיקה ביותר בעיר, נכון? אז מה אתם אומרים, מכבי או הפועל? זו שמתנדנדת בשנים האחרונות בין שתי הליגות הבכירות, אבל כל פיפס אצלה מקפיץ את לחץ הדם בקרב אלפי אוהדים כחולים למודי אכזבות, או מי שחרף חברותה הדי קבועה במועדון הצמרת של ליגת העל מתקשה לייצר עניין, או במילים אחרות – את יציעי אצטדיון המושבה (כך הוא נקרא משום מה בפי אוהדי מכבי) ממלאים במשחקי הצמרת והקרבות על הכרטיס לאירופה בעיקר אוהדי הקבוצות היריבות.
"כל קבוצה והתקופה שלה. עכשיו מכבי ביי פאר לפני הפועל, אבל בתקופתי הפועל הייתה הרבה יותר חזקה מכבי", אומר בחיוך שחקן העבר יוסי שושני. "זו תחרות מעניינת וכמובן שאם אתה שואל את האוהדים אסור בשום אופן לאחד את השתיים, כמו שרצו לעשות לא פעם. זו יריבות יצרית שטובה לכדורגל המקומי. בשנים האחרונות אמנם אין את זה כי הפועל ומכבי לא באותה ליגה, אבל כשהיו דרבים העיר הייתה תוססת מאד מבחינת מחנות האוהדים, בכל מקום דיברו על זה וחיו את זה. צריך לשמר את היריבות ולנסות לרומם את הפועל לרמה הנדרשת. אם זה יקרה, כולם ייהנו מדרבי מעניין בעיר עם המון מתח וכדורגל טוב".
שושני, באר שבעי במקור שכאמור חווה עליות ומורדות בשמי הכדורגל הפתח תקואי, כבר יודע ששום דבר לא צפוי מראש: "אם היית מהמר לפני כמה שנים שמכבי תהיה כל כך גבוה מעל הפועל איש לא היה מאמין לך. היום נראה מופרך שהפועל תתרומם כי הדברים שם לא נראים טוב, אבל בכדורגל אי אפשר לדעת. איך אמר לי אחי השבוע? מי חלם שאני אחפש מנוי להפועל באר שבע ולא אצליח למצוא. אתה זוכר איזה בלגנים היו שם? היום הם אימפריה. הכדורגל לא צפוי בשום מקום בעולם ואצלנו הוא לא צפוי עוד הרבה יותר".
"בשנות ה-50 ,60 וה-70 ברור שהייתה זו הפועל ששלטה, אבל ב-15 שנים האחרונות זו בהחלט מכבי", קובע שחקן העבר דורון רבינזון, ששיחק בשתי הקבוצות. "מבחן התוצאה, הליגה, היכולת והניהול הם שקובעים. הלוואי והייתי יכול להגיד שיש תיקו, אבל אם להיות אמיתי וכנה זו התשובה, עם כל הצער והכאב".
רבינזון לא ממש רואה אופציה לשוויון במאזן הכוחות בתקופה הקרובה: "איזון כזה לא נראה על פני השטח, לפחות לא בשנים הקרובות", הוא אומר. "הניהול של הפועל זה לא ניהול שאני ואתה הכרנו מימים ימימה ובעידן הזה הכסף מדבר. יש בפתח תקוה את אחד האצטדיונים היפים בארץ, שגם מארח משחקים בינלאומיים, אבל כאמור, אחת הקבוצות מדשדשת בליגה השנייה והשנייה נמצאת בצמרת הכדורגל הישראלי. שיחקתי בשתי הקבוצות ואני רוצה בהצלחתן, אבל בהחלט פחות אופטימי בכל מה שקשור להפועל".
"נולדתי ישר לתוך מכבי אחרי שאבי היה שחקן במכבי גם בכדורגל וגם בכדוריד", נזכר זאביק זלצר. "שיחקתי שם ועברתי את כל השלבים כולל הנבחרות. הייתה תקופה שנחום סטלמך ז"ל, שהיה החונך שלי בנבחרת, רצה להעביר אותי להפועל, אבל אז זה היה בלתי אפשרי להשתחרר, ממש כמו באצ"ל ובלח"י. סיימתי את הקריירה במכבי ובשלב מאוחר יותר אימנתי את הפועל בשתי קדנציות. היריבות ביניהן הייתה בעבר ספורטיבית-מקצועית, כי המגרשים היו 200-300 מטר אחד מהשני ובדרבי התלבשנו במגרש מכבי והלכנו ברגל לרחוב אברבנל, כשהדרך כונתה "ויה דולורוזה". אלה דברים שנשמעים היום דמיוניים, אבל בסך הכל למדנו ונפגשנו יחד, היינו חברים. אז זה נתן טעם, כשברחוב מוהליבר, בו היה בעבר קולנוע הדר, היה בצד אחד בית קפה של שחקני הפועל וממול קפה בו ישבו שחקני מכבי. בשבת הייתה שמחה ספורטיבית, כשבבוקר היית רואה כל תושבי המושבה הולכים לשטמפפר במכבי ולאברבנל בהפועל כדי לצפות במשחקים של הנוער והנערים".
"היום הכל נעלם והיריבות היא יותר על הנייר ופחות על המגרש", מסכם זלצר בעצב. "ברבות השנים "האורווה" הפכה למגרש של שתי הקבוצות וזה קצת הקהה את העוקץ. שתיהן בעצם איבדו זהות. כשלכל אחת היה את המגרש הביתי שלה והיא גידלה את השחקנים שלה, ההרגשה הייתה אחרת".
"איזו מן שאלה מיותרת זו? ברור שמכבי", צוחק אלמוג אופיר, אוהד ותיק של מכבי. "פעם הייתה יריבות עירונית, אבל היום כבר לא, פשוט כי כל קבוצה במקום אחר. מכבי הפכה לקבוצה הבכירה בעיר והפועל מתרפקת על העבר. אמנם יש לה עבר, אבל כמה אפשר לדבר עליו? מכבי יצאה לדרך חדשה, היא בצמרת הליגה ועושים שם עבודה מצוינת ומקצוענית בראשות קובי רפואה. בהפועל שמעתי שהאוהדים רוצים עכשיו להיכנס לקבוצה, אבל יש שם ברדק שלם של התנהלות. מצד אחד, שיישארו איפה שהם עכשיו ואנחנו לא מתלוננים, אבל מצד שני, הם קצת חסרים לנו כי בעבר בכל עונה הם השאירו לנו 6 נקודות בטוחות. הכבוד של הפועל במקומו מונח, אבל מכבי בהחלט בסטנדרטים אחרים".
"הפועל ומכבי זה סיפור בן דורי", אומר שלמה עצמוני, אוהד ותיק של הפועל, שמחזיר באחת את היריבות לשורשים: "יש כאן מחלוקת אמיתית, אם כי הצעירים של היום לא מכירים אותה. לפני קום המדינה פתח תקוה הייתה מושבה של האיכרים העשירים ובני המושבה – הפועלים שעבדו אצלם. האיכרים העשירים שהיו האדונים הם מכבי, בעוד אנחנו הפועלים שהיינו עובדים אצלם בפרדסים ומכאן צמחה היריבות שהתגלגלה גם לכדורגל. מכבי פתח תקוה זה לא משפחת לוזון, אלא משפחות בן דרור ומכנס. מכבי מקנאים בנו עד היום בגלל הקהל וההיסטוריה שלנו, עד כדי כך שהם שכחו את ההישגים שלהם. ברור שב-20 שנה האחרונות הם מעלינו, עם ניהול טוב והישגים. העניין הוא שהקהל של הפועל רואה רק את הפועל, בעוד הקהל של מכבי רואה גם רואה את הפועל".
שרית אביצור
מרים קופמן. צילום פרטי
אתי פולישוק. צילום אילן אסייג
חגית ויחנסקי
סיגי ניסן. צילום זאב שטרן
"לכל אחת היה את הבנות שלה ואת הסגנון שלה"
אז מי מלכת המחול המיתולוגית של פתח תקוה? שאלנו את המועמדות לתואר
במשך שנים רבות, הוגדרה פתח תקוה כעיר המחול וניתן היה לראות את הבנות על כל במה, בכל תוכנית טלוויזיה, פסטיבל או פסטיגל. למרות שהיום הן טוענות שזה לא היה כך, תחרות בין בתי הספר למחול תמיד הייתה. למי יש הכי הרבה בנות, מי מציגה את המופעים הגדולים והמושקעים ביותר ולמי המורות הטובות והמקצועיות ביותר. על התואר התמודדו באותה תקופה שרית אביצור, אתי פולישוק וסיגי ניסן. בשלב מאוחר יותר הצטרפו רוויטל זבולונוב, חגית ויחנסקי ובתי ספר נוספים. שנים אחרי שהשאלה מי מלכת המחול של פתח תקוה הייתה חזק על סדר היום, מציינות כולן שלא היה מאבק, אבל מנסות להבליט כל אחת, את הייחוד והיתרונות שלה.
מי שלגביה אף פעם לא הייתה מחלוקת היא מרים קופמן, שבגיל 80 ואחרי 60 שנה בתחום עדין כוחה במותניה והיא ממשיכה ללמד. "אני למעלה מ־60 שנה בתחום ואף פעם לא הסתכלתי מה יש אצל האחרות", אומרת השבוע אומרת קופמן שמלמדת בלט קלאסי בשילוב מודרני. "השאלה היא תמיד כמות או איכות ואצלי האיכות מדברת, אני תמיד אומרת שצריך לתת את הכי טוב גם בהתנהלות וגם בהתנהגות. את זה אני הנחלתי לבנות. כל אחת בעיר מלמדת מה שהיא חושבת שהוא הכי נכון בשבילה, פתח תקוה היא עיר גדולה ולכן יש ותמיד היה מקום לכולן. זה צריך להיות נעים ומתורבת ואני לא מכירה אף אחת חוץ מהעולם הריקוד שלי. לשמחתי יש אצלי בנות ונערות שממשיכות והן הדור הבא ומאוד מצליחות בתחום ולומדות ועובדות באירופה וארצות הברית", היא אומרת.
"בחיים לא ראיתי את זה בתור מאבק", אומרת אתי פולישוק. "כל אחת היא טיפוס בפני עצמה, אמנם הכי וותיקות היינו אני ומרים קופמן, אבל מרים היא בשטח הקלאסי ואני כבר 37 שנה בתחום המחול". היא מציינת שבמשך 26 שנה היא החזיקה את הלהקה הייצוגית של פתח תקוה וגידלה דורות של רקדניות. "פתח תקוה הייתה עיר לא רק של מחול, אלא של אמנות ויצאו מהעיר אומנים ומוזיקאים רבים. היום ההורים מחפשים את חוגי המחול הכי קרובים לבית, להעביר את הכביש ולקבל כמה שעות של שקט ולא מתאמצים ולוקחים אותן למחול מקצועי יותר", היא אומרת. "אצלי זה לא כך, כולן מוסמכות ומאוד מקצועיות. מבחינתי המחול לאורך כל השנים לא היה רק ריקוד, אלא מכלול של דברים כמו חינוך וערכים שהענקתי לבנות שלי לכל אורך הדרך. תמיד הייתי אמא פולישוק, שחייבת לדעת הכל על הבנות ומבחינתי הסטודיו שלי והבנות הן משפחה. לכן לא ראיתי אף פעם שאני במלחמה עם מישהי אחרת, לכל אחת היה את הבנות שלה ואת הסגנון שלה וכל אחת כיבדה את השנייה".
שרית אביצור, שהתחילה את לימודי הקלאסי שלה אצל מרים קופמן וסגרה את בית הספר למחול שלה בשנת 2014 אחרי 35 שנה, מספרת: "מהזווית שלי, בית הספר שלי היה תמיד מאוד מיוחד, לא הייתה תחרות וכל פעם שהיו אומרים לי שיש עוד סטודיואים למחול, הייתי אומרת שזה בסדר והכל טוב ותמיד ידעתי לפרגן לאחרות. אצלי הקפדתי שתמיד המורות והתלמידים ייצאו לקורסים, לסדנאות של מורים שהבאתי מבחוץ, הייתי יו"ר המורים למחול והכנסתי הרבה מורים מהעיר וכולנו פרגנו אחת לשנייה ולא הרגשתי שיש תחרות. היו פעמים שהופענו ביחד בחו"ל וכולנו היינו חלק מהחגיגה. אצל כולן הסטודיו היה מלא ולא הייתה בעיה, כל אחת היה לה את הנישה שלה. אני הייתי יותר מחבקת ומפרגנת ונותנת לכולם להופיע, בעוד שהיו מקומות שזה לא היה כך וכל ילדה מצאה את המקום שהתאים לה".
קולגה נוספת מאותה תקופה היא סיגי ניסן שהסטודיו שלה פעיל גם היום. "מלחמות זה משהו שיוצרים על מנת שיהיה עניין ואני ממש לא שם ולא הייתי שם, בטוח לא בתחילת הקריירה. התעסקנו עם מחול וזה נפש וגוף, זה עולם שעובדים עם ילדים וחינוך ואם אתה מעביר תחושה של מלחמה, אתה מקבל מלחמה. אני העברתי תכנים של ריקוד ומטרה ברורה להתקדם במקסימום היכולת ולא להסתכל הצידה, ואני כן מאמינה בקלישאה שאם לא טוב לך, אז תמצא את עצמך במקום אחר. ריקוד זה אחד הדברים החשובים, זה שעה בלי פלאפון ועולם מלא ולא צריך למלא אותו בדברים אחרים".
מי שהצטרפו מאוחר יותר הן רויטל זבולונוב וחגית ויחנסקי. "פתח תקוה הייתה מעצמה של מחול, לאו דווקא כי היא הייתה מעצמה, אלא שבמקומות אחרים התחום פחות תפס", אומרת זבולונוב. "אני מדברת על התקופה שאני הייתי ילדה ורקדתי אצל אתי פולישוק. אני פתחתי את המקום שלי בשנת 2000 ולא התעסקתי אף רגע בתחרות מול מישהי אחרת. כל אחת ברגע שהיא טובה יש לה את המקום שלה ואני לא בתחרות עם אף אחת ואין לי מושג היום בעיר איזה מקומות יש".
ויחנסקי, שגם היא התחילה אצל פולישוק, אומרת: "כשפתחתי את הסטודיו היו מולי את שרית אביצור, אתי פולישוק, סיגי ניסן ורויטל זבולונוב ואני הגעתי בגישה אחרת שלא נכנסת למלחמות, האמנתי בעצמי ואמרתי שיש לי את הכישרון והידע ואני רוצה להעביר את זה הלאה. "עם השנים נפתחו בעיר הרבה מתנסים שבהם מלמדים מחול ויש המון מורות לריקוד בעיר, אבל הבסיס הוא בתי ספר הפרטיים, מי שמגיעה היום לבית ספר פרטי, יודעת שיש לה לאן להתקדם ולהתפתח".
