סיוון אור – לב, תושבת העיר, חלתה במחלת הקורונה ובסוף השבוע, העלתה בפייסבוק פוסט ובו סיפרה את סיפורה, מתוך הרצון שאנשים יבינו שמדובר במחלה לא פשוטה. אור-לב בת ה-47 היא אישה בריאה, מדריכת ספינינג ואם יחידנית לשני ילדים. "אני בדרך כלל לא נוהגת לשתף בפייסבוק את חיי האישיים", היא אומרת, "אבל הפעם היה חשוב לי לעשות את זה למען הגברת המודעות. אני נתפסת בעיני אנשים כבנאדם חזק ואם אני עברתי את מה שעברתי, אז כנראה שהמחלה באמת קיימת ויכולה לפגוע באופן קשה. מאוד חשוב לי שאנשים ישמרו על עצמם. לא מעט אנשים אמרו לי שהם לא מכירים אנשים שחלו בצורה כל כך קשה. לצערי, נוצר במדינה מצב שאנשים לא מאמינים כבר לאף אחד".
אור- לב מספרת: "ביום חמישי בערב, לפני כשלושה שבועות, ירדתי עם הכלב לסיבוב והרגשתי שכואב לי הגב. אמרתי לעצמי שזו כנראה עייפות של סוף השבוע. הלכתי לישון וקמתי בבוקר עם קצת חום, 37.3, זה לא משהו שמתייחסים לזה יותר מידי ברצינות. אבל אז התחלתי להשתעל והתחילו לכאוב לי השרירים והגרון, ממש בקטנה, ברמות שלא מתייחסים לכך בדרך כלל. אבל משהו בראש אמר לי שזה כנראה לא סתם התקררות, אלא קורונה. לילדים שאף אחד לא יוצא מהבית והכנסתי את עצמי להסגר. הודעתי לכל האנשים שנפגשתי איתם באותו שבוע, שאני לא מרגישה טוב ואני לא יודעת מה זה, אבל מרגיש לי שזה קורונה, למרות שלא עשיתי בדיקה".
סיוון ממשיכה ומספרת: "ביום שישי לא ישנתי טוב והיה קשה לי לנשום, בשבת בבוקר קמתי כבר עם קשיי נשימה. התקשרתי לאחותי שירני ואמרתי לה שנראה לי שאני צריכה ללכת לבית חולים וקשה לי לנשום. לקח לי כמה שעות להביא את עצמי לעשות את זה. לא רציתי להזמין אמבולנס, בשביל לא להבהיל את הילדים, לא רציתי שאף אחד ייקח אותי, בשביל לא להדביק אף אחד וככה לקחתי את הרכב ונסעתי לאט לאט. הגעתי לבית החולים, אמרתי להם שיש לי סימפטומים של קורונה ולקחו אותי למיון קורונה. עשו לי בדיקות קורונה וצילום חזה וראו שיש לי דלקת ריאות מאוד קשה. העלו אותי למחלקה והמצב שם התחיל להידרדר. נזקקתי ליותר חמצן וסבלתי מקשיי נשימה והורידו אותי לטיפול נמרץ. זה היה שלב שאתה הולך לבית חולים ומצפה שתרגיש טוב יותר, אבל בקורונה זה הפוך. ככל שהזמן עובר, המחלה מדרדרת. בטיפול נמרץ התחילו לדבר אותי שהולכים להרדים ולהנשים אותי. בסוף הוחלט לחבר אותי למסכת חמצן שזורקת אוויר בלחץ, שהיא זו שבסופו של דבר מנעה את הצורך להרדים אותי".
ומה חושבים באותם רגעים?
"קודם כל אתה חושב על הילדים שלך, מה יהיה איתם. המוות עובר לך בראש והדבר הכי נוראי זה הבידוד. הייתי מאושפזת בטיפול נמרץ כשבוע ימים ולמזלי יש לי חברה שעובדת בבית החולים בלינסון כעובדת סוציאלית והיא יכלה לבוא לבקר אותי. מעבר לזה אין ביקורים ואתה בודד וכל הזמן המחשבות אצלך בראש. הטיפולים שאתה עובר זה גיהנום וסיוט, אלו טיפולים לא נעימים וקשים. מכניסים לך לגוף מחטים כל הזמן, מקבלים אוכל דרך הווריד וקיבלתי גם נוגדנים של חולי קורונה שהחלימו. הם נתנו לי בטיפול נמרץ כל טיפול אפשרי שאולי יכול לעזור לי".
מטיפול נמרץ, היא הועברה למחלקת קורונה ושם נמשך הטיפול בה, שכלל פיזיותרפיה גופנית ונשימתית. כעבור 16 יום, ביום שני שעבר, היא שוחררה הביתה.
מה מצבך כיום?
"היום אני מתאוששת. זו התאוששות מאוד איטית. אני עדיין עם חמצן והגוף שלי מאוד חלש ועייף. אני לא יודעת כמה זמן תיקח ההחלמה, אבל זה מאוד איטי. כל יום מרגישים שיש שיפור, אבל מאוד בקטנה".
את יודעת ממי נדבקת?
"אין לי מושג ממי נדבקתי. אבל כאישה שעושה ספורט ובריאה, את נוטה לחשוב שזה לא יגיע אליך, במיוחד כששמרתי והייתי תמיד עם מסכה. היום בדיעבד, אני יכולה להגיד ששבועיים לפני שחליתי עברתי תקופה נפשית מאוד קשה. סבא שלי חלה והייתי איתו בבית החולים, בלי שינה. שבועיים לפני שחליתי הוא נפטר והלב שלי היה שבור, הנפש בוכה והגוף שלי היה חלש וזה לצד דברים יומיומיים שמתמודדים איתם. אני מאמינה שזה השפיע על הגוף שלי".
היא מבקשת להודות למשפחתה, לחברות שליוו אותה, לצוות של טיפול נמרץ קורונה ומחלקת קורונה בבילינסון, לילדיה, ולצוות ההנהלה והמורים בבית הספר אריק איינשטיין, שם הם לומדים. "אני חושבת שבלי המשפחה והחברות הקרובות שלי לא הייתי מנצחת את הקורונה. כשהייתי בטיפול נמרץ היה חמ"ל מטורף של חברים שהתגייסו לעזור ולטפל בילדים שלי. הם נתנו לי להתרכז במאבק בקורונה ולדעת שהילדים שלי בידיים טובות".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
