לא בשבת: "הגולה הפך לזאפה של הדתיים"

קצת על עצמך: "קוראים לי יונתן דובוב, בן 31, מנהל מתחם התרבות "גולה" בפתח תקוה. עו"ד בהשכלתי, פובליציסט ובעל טור פופולרי בעיתון "מצב הרוח", תכנית שבועית ברדיו "גלי ישראל" ואפילו התמודדתי כמועמד בבחירות האחרונות לכנסת ברשימת "הבית היהודי" וכיום מכהן כיו"ר צעירי המפלגה. הקמתי את ארגון האמנים "אורי", ובתקופת שירותי הצבאי שירתתי כקצין הדרכה בנתיב. ההחלטה לפתוח את הגולה הגיעה כשהחלטתי לפרוש מהצבא ואני ממקימי המקום ומי שייסד אותו פה בפתח תקוה, אני באתי עם הרעיון לעמותה (מקפ"ת) ולעירייה. במרוצת השנים הפך הגולה, לסוג של מועדון הופעות, כמו הזאפה של הדתיים. אני חושב שהפכתי את הגולה למגדלור של תרבות ואמנות, שגידל כמה מהאמנים המוכרים בימינו".

איך החיים כשעובדים בלילה: "ישנים פחות. היום שלי מתחיל לא לפני 9 בבוקר, אבל מצד שני לא מסתיים לפני 1 בלילה. מה שגורר עשייה מרובה בשעות היום ושינה מועטה בשעות הלילה. אנשים חושבים שבמקצוע שלנו אנחנו נהנים כל היום, אבל לא מבינים שדווקא עובדים קשה הרבה יותר, ובשעות לא שעות. העבודה שלנו זה לגרום ללקוחות ליהנות בזמן החופשי שלהם, שלנו לא תמיד יש".

קצת על הגולה: "המועדון ממוקם בצפון פתח תקוה, צמוד לצומת סגולה (ברחוב שמואל הנגיד). העיקר בגולה הוא אירועי התרבות והפנאי, והבר מגיש לקהל ולאמנים תפריט רחב ומגוון, ממש כמו לוח האירועים של המקום. בשל אופי הקהל וההופעות המשתנה, גם הבר מתאים את עצמו לכך. יש אירועים שהקפה הכי נמכר, ויש הופעות שהבירה זורמת כמו מים. המקום שייך לעיריית פתח תקוה ומתופעל על ידי עמותת בת שלה. כששואלים אותי מי הבעלים, אני אומר שאתם. הגולה שייכת לכולם באופן שווה. אני רק המנהל".

רקע בתחום: "מאז ומתמיד אני מתעניין בתרבות, שירתתי כקצין הדרכה אשר היה אחראי על כל הפקת ההופעות והתוכן של "נתיב", וההמשך היה אך טבעי".
המשקה שלי: "יין אדום. יש לי בבית אוסף פסיכי של בקבוקים שאני מיישן במקרר היינות, בארון משקאות ובכל מקום בערך. יש לי יינות נדירים של יותר מ־15 שנים, ומשתדל לסיים כל יום עם כוס יין בנחת על המרפסת".

מה שותים הכי הרבה במקום: "בירה גולדסטאר. הקהל של הגולה הוא קהל מסורתי ודתי, שמגבלות הכשרות מצד אחד ואופיו מצד שני לא משאירים יותר מדי ברירות. וגולדסטאר הוא הטעם הישראלי האולטימטיבי. כן ירבו".

הכי מיוחד: "הבקבוקים שנופלים על הרצפה ומשמיעים צליל דווקא בקטע הכי אקוסטי של האמן. מי שמופיע אצלנו הרבה כבר רגיל לרעש הזה וזורם איתו. אם לא נפל בקבוק בכל 5 דקות, כנראה שיש בעיה".

הכי קשה: "לקלוע לדרישות הנרחבות של הקהל. בשל היותנו פתוחים באמת לכלל האוכלוסיה – מחרדים ועד להטב"ים תל אביביים, הצוות מונחה להתייחס לכל אחד ואחת באופן שווה ובמיוחד לשים לב שכולם מרגישים בנוח למרות השוני".

הכי כיף: "סוף ההופעה, להרים צ'ייסר עם האמן בחדר אמנים, לשים פול ווליום לצוות שמקפל כיסאות ושולחנות ולדעת שאנשים מרגישים באמת תחושה של בית במקום".

הערב הכי חזק: "יש המון כאלו. גדלו אצלנו הרבה אמנים – מישי ריבו, חנן בן ארי ועוד. הערבים הכי חזקים הם לא דווקא אלה שמלאים בקהל אלא לפעמים כאלה עם 20 איש שנותנים אווירה של 2,000. הייתה הופעה של האחים גת, לפני שהם התפרסמו. הגיעו בקושי 15 איש, כולל הצוות. בשיר האחרון אחד מהקהל קם וביקש להצטרף ולשיר לג'אם חופשי לעוד שעתיים. זה היה אמיר דדון".

היום הכי מיוחד בשנה: "אירועי לוח השנה הישראלי והיהודי. החל מה- סיגד, דרך נובי גוד, ועד אירועי זיכרון, שואה ועצמאות. אפילו תשעה באב, אבל בלי אוכל ושתייה, רק לבבות שנפתחים".

טיפ לצעירים ששותים: "לא לערבב ולדעת את הגבולות. כל דבר טוב בא במידה".

טיפ למנהל בר מתחיל: "לא פחות חשוב מהאוכל, זה היחס לאורחים שלך ושירגישו בבית".