"גדלתי במשפחה חילונית עם כבוד רב למסורת, אך מתוך בחירה. אמי הקפידה על הדלקת נרות בערבי שבת וחגים, זמירות תמיד היו בבית (אבי אהב במיוחד מוזיקה חסידית) ובכל חג הייתה חגיגה, אך בדרך שלנו. אני מגדירה את עצמי כחילונית מאמינה, ומאז ומעולם זוכרת את עצמי כמאמינה בכוח עליון. ב-15 השנים האחרונות, עם נסיעתי לארצות הברית, התאהבתי מחדש במסורת היהודית, בחוכמה שעומדת מאחוריה ובעולם הגלוי והנסתר החבוי בה", כך אומרת נועה גלאור מכפר סבא, שמביימת ומנהלת מוזיקלית את ההצגות "בראש ובראשונה", "סוליקה" ו"השתקפויות", שבהן משתתפות נשים חרדיות, המופיעות ברחבי הארץ. בהצגות צופות בעיקר נשים ונערות.
נועה (53) היא אמא לארבעה ילדים בגילאי 16 עד 25. "לפני שמונה שנים הסתיימו 20 שנות נישואין בחברות ובכבוד", מספרת, "אני ובן זוגי עברנו הרבה טלטלות ונדודים. למעשה, במהלך שנות נישואינו עברנו כ-15 דירות במקומות שונים ברחבי הארץ ובארצות הברית", היא אומרת.
היא נולדה וגדלה באילת בתקופה שבה העיר הייתה עדיין קטנה וכולם הכירו את כולם. כשהייתה בת 10 החליטו הוריה לעבור לכפר סבא. "בחטיבת הביניים אלון ביססתי את עצמי ואת התפישה האומנותית שלי וכבר בכיתה ט' החלפתי את המורה למוזיקה שיצאה לחופשת לידה, לימדתי את חבריי לכיתה ואף הייתי אחראית על מופע הסיום", היא נזכרת. לאחר שירותה הצבאי כקצינת ת"ש ונפגעים החלה ללמוד בבית הספר רימון ובהמשך בבית הספר לאומנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. בהמשך נסעה עם משפחתה לשליחות בארצות הברית כשליחת חינוך ותרבות בקהילות היהודיות. במסגרת שהותה בארצות הברית העשירה את לימודיה בתחום שיקום קול ומחזות זמר. לאחר חמש שנים חזרו היא ומשפחתה לארץ ומאז היא משלבת עיסוקים בתחומי המוזיקה והתיאטרון, האומנות וזאת לצד טיפול. מאז חזרתה לארץ היא עוסקת בקשר שבין ביטוי הקול הפנימי באמצעות הקול החיצוני. היא ליוותה נשים רבות, רובן דתיות או חרדיות, שיש להן רצון עז לעלות על הבמה ולבטא עצמן וכך ליצור שינוי בעולמן. בקליניקה שלה, "הקול בקלות", היא מסייעת לפתח ולשקם קול ועוסקת באימון להעצמה באמצעות אומנויות הבמה, בשילוב כלים מתחומים כמו NLP, פסיכודרמה ותרפיה במוזיקה.
נועה הייתה ממקימות בית הספר לאומנויות הבמה "עופר הלוי" ביישוב אלעד עבור המגזר הדתי-חרדי, ואף שימשה כשלוש שנים, עד לאחרונה, כמנהלת שלו, בימאית ומנהלת מוזיקלית של תיאטרון נשי ופורץ דרך. "את בית הספר לאומנויות הבמה הקמתי מתוך מטרה ליצור חיבורים. גשר בין ספקטרום רחב של אמונה, אורחות חיים, ניסיון חיים, מעמד ואמונות פנימיות. אני מאמינה בכל ליבי שלאומנויות הבמה יש את היכולת ליצור תקשורת מקרבת ומאחדת, וכמובן שזאת היכולת ליצור ריפוי והעצמה במלוא מובן המילה. ראיתי ניסים גלויים מול עיניי בשינוי שנשים עברו בלימודיהן בבית הספר למשחק עד עצם היום הזה", היא אומרת.
נועה, ספרי לנו על ההצגות שאותן את מביימת.
"בימים אלו אני מביימת ומשמשת כמנהלת מוזיקלית בהצגות שבהן משתתפות נשים חרדיות, הצגות שמוצגות ברחבי הארץ וצופות בהן בעיקר נשים ונערות. ההצגה "בראש ובראשונה" היא הצגה מוזיקלית מרגשת בשילוב מיצגי וידאו מרשימים המגוללת את סיפורה של משפחה ירושלמית שבמהלך ההכנות לראש השנה מתמודדת עם היעלמות אב המשפחה ובה משתתפות בוגרות בית הספר הדתי-חרדי מבית 'משמחי לב', כולל שחקנית בעלת צרכים מיוחדים. "סוליקה" היא הפקה ענקית מרובת משתתפות עם שחקניות רקדניות מופע סוחף, מרגש ומעורר השראה. עוצמה אדירה של אחת מול כולם, סיפור המהדהד מאות בשנים ונוגע בכל נפש יהודית. "השתקפויות" הוא מופע יחיד אומנותי בשילוב מדיה, מחול ומוזיקה החושף את חיי הנפש המרתקים של השחקנית והמסע הרגשי של מטופליה. זו יצירת אומנות פסיכולוגית, פרי ניסיון של 20 שנות עבודה קלינית ושיטת המראות של הבעל שם טוב. במקביל, אני מנהלת מוזיקלית הצגה נוספת בשם "דברי אשה" שאותה מביימת חני דוק, שבה אני משחקת עם דסי פפרמן. מטרת ההצגה היא לעורר מחשבה, רגש ושיח, לחולל שינוי בחיבורים בין המגדרים והמגזרים השונים ובעיקר לעודד נשים להפסיק לשתוק".
רוצים להישאר מעודכנים?
מה היית צריכה לשנות בעצמך כדי לעבוד עם נשים חרדיות?
"כשנכנסתי לפרויקט הזה ידעתי שחשוב לי להביא את עצמי, טבעית, ללא העמדת פנים. עם זאת קיבלתי על עצמי באהבה ומתוך כבוד את ההתנהלות המקובלת שם: לבוש צנוע, מרחק פיזי ביני לבין הגברים ופנייה בכבוד הרב כשנדרש. בין לבין התנסיתי במנהגים שהיו לי חדשים, אך חשתי שאם את כבר שם – לכי על זה: מדי פעם אני מברכת על שתייה ומזון, מקפידה לומר אמן ומשתמשת בעזרת השם וברוך השם. מילים אלו לא חשות לי קשות לביצוע. עם הזמן למדתי והתעמקתי מתוך סקרנות וניסיון להשתלב יותר לעומק. כל הצגה שביימתי, חקרתי לעומק את מקורותיה, כולל המקורות לגבי סוליקה, הסיפורים השונים, המשמעויות וגם ההבנה שלפיה אמונה היא עניין סובייקטיבי ורחב פרשנויות".
נועה מספרת על מספר מקרים משעשעים שבהם נתקלה במהלך עבודתה עם השחקניות החרדיות. כך למשל היא בירכה בטעות ברכת 'המוציא' על עוגיה שהגישו לה – במקום מיני מזונות. במקרה אחר בתחילת הלימודים, כחלק מלימודי היסוד, לימדה על תולדות התיאטרון היווני. "לפי הפנים של התלמידות עידנתי מיד וצמצמתי פירוט. היה גם ביקור בקבוצת הגברים, שבה בכל פעם כמעט פצחתי בשירה כי אני אסוציאטיבית ונוהגת לשלב שירים וניגונים כדי 'לפלפל' את ההוראה. מיד הסבתי את קולי לגוון קול של דמויות".
נועה מודה שהיא עדיין מתקשה עם כך שאסור לפרסם ברבים את הופעתן, אך מקבלת זאת בהבנה. "אני מתייחסת להצגות אלו כאל שליחות וכמתן דוגמה אישית עבור נשים ונערות נוספות. עם זאת אני חשה שהנשים פתוחות ומקבלות על עצמן סגנונות והתנסויות משמעותיות ומעמיקות ומגיעות לתוצאות מופלאות. חשוב לי להתייחס אליהן בכבוד ומקצועיות ולהביא את האיכות, המגוון והפרספקטיבה של התיאטרון ה'חילוני-בינלאומי' ולא לצמצם להן את האפשרויות. לאחר מכן הבחירה בידיהן".
האם בתקופה כזו של קיטוב, המופעים שאת מביימת מקבלים משמעות אחרת והאם יש בהם אמירה מסוימת בקשר למצב הנוכחי?
"לגמרי. ההצגות שלי מדברות למגוון רקעים. המסרים הם אישיים ואוניברסליים כאחד. המטרה להראות שבסופו של דבר לכולנו יש צרכים דומים ומכנה משותף בסיסי. ההצגות מדברות על מבט פנימה, צמיחה מתוך משבר, חשיבות המשפחה, אמונה בעצמך ובכוח גדול ממך, יש שיקראו לו קב"ה או גורל, או כוח עליון וכו'. בשורה התחתונה חשוב לי ליצור חיבורים בין נשים מרקעים שונים, תוך הקשבה וקבלה".
