טיפול בבעיות חברתיות: להוריד את מפלס החרדה

שחר מזרחי, דרמה תרפיסט

בתום השיחה עם שחר מזרחי, דרמה תרפיסט המתמחה בחרדות חברתיות, הרגשתי סוג של הקלה. משהו בטון הדיבור שלו ושיתוף החששות שעוברים על כולנו בתקופה הזו של חוסר הוודאות, הצליח להוציא את השד מהבקבוק ולהבין שלא הכל נורא כל כך. יתרה מזאת, המעבר בין מה שעובר לנו בראש לבין היכולת להפוך אותו למוחשי באמצעות הדרמה, מרגיע את הגוף ומשחרר את הנפש. אם גם אתם מרגישים שהקירות סוגרים עליכם או על הילדים שלכם, דעו שיש לכם עם מי לדבר.

מזה למעלה מעשור, מתמחה שחר בטיפול רגשי לילדים ולנוער באמצעות כלים מעולמות הדרמה, התיאטרון והמשחק. אומנות תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מחייו, אך שיעור אחד של תרפיה דרך דרמה שלקח במסגרת לימודי המשחק שלו, שינה את חייו. רק בדיעבד הוא הבין שכנראה הייתה זו גם סגירת מעגל להיותו ילד מגמגם שסבל מהצקות.

שחר מזרחי: "לתת לעצמנו קרדיט, לשחרר ולהבין שהכול בסדר" (צילום: אופיר הראל)

לשחק את זה

כבר מגיל קטן ידע שחר לעמוד על שלו. כשעלה לכיתה א', אמר למורה כי הוא רוצה לספר לכל הכיתה שהגמגום שלו הוא חלק ממי שהוא. אבל בחטיבת הביניים, כשסיפר לחבריו החדשים לכיתה את אותו הסיפור, זה כבר לא עבר חלק. הוא ביקש מהם להיות סבלניים, אבל הם בתגובה מידרו אותו, דחו והשפילו אותו. לא היה אפילו אחד שקיבל אותו כמו שהוא. אך גם בתקופה קשה זו הוא הצליח לעמוד על שלו, ולומר לעצמו 'זה המצב ואני מקבל אותו'.

"הבנתי שאם אני לא יכול לנצח אותם, אני צריך כנראה להצטרף אליהם", מספר שחר. "שאלתי את עצמי איזה תפקיד אני יכול לקחת על עצמי כדי להשתלב. באופן אינטואיטיבי ולא מודע, טיפלתי בעצמי. החלטתי להיות המצחיק של החבר'ה. למדתי איך להשתלב בחברה. הבנתי שכולנו משחקים תפקיד בהתאם לסביבה שבה אנחנו נמצאים. אני לא מתנהג עם המשפחה שלי כפי שאני מתנהג עם החברים שלי. הביטוי העצמי שלי משתנה, והיה חשוב לי לשלב את הקונפליקטים האלה כדי להביא בסופו של דבר את ה'אני-עצמי' שלי".

עם כל הקושי שחווה, יחד עם התובנות שליקט במהלך חייו, שחר רואה בייעוד שבחר סוג של שליחות. הוא עוזר לאנשים לעבוד על התקשורת שלהם כדי שגם הם ימצאו את מקומם בחברה, יסלחו ל'אני-עצמי' שלהם ויקבלו את עצמם. וכדי לעשות זאת, הוא מצא את כל הדרכים להיות המטפל הטוב ביותר.

לאחר לימודי המשחק למד שחר חינוך מיוחד, סיים תואר שני בדרמה תרפיה והתמחה בארה"ב. עבודתו במסגרת משרד החינוך ובקליניקה הפרטית שלו מתמקדת בחרדה חברתית ורגשית, בפיתוח כישורים חברתיים ומסוגלות עצמית, ובפוסט טראומה בעיקר בקרב ילדים ובני נוער. לדבריו, יש משהו בכלים של תיאטרון ומשחק שמאפשר להסתכל אחרת על הדברים: במקום לדבר על זה, לשחק את זה.

"הטיפול עצמו הוא סוג של מעבדה אנושית", מסביר שחר, "במהלך הטיפול אנחנו יכולים לשחק עם מגוון הדמויות והתפקידים הקיימים, שמאפשרים לנו לראות את הדברים בזווית אחרת ממה שהם בפועל. אנחנו נכנסים לדמות, מציאותית או דמיונית, ושואלים את עצמנו איך היינו מגיבים בסיטואציות שונות, באילו מילים אנחנו בוחרים להשתמש, מהן ההשלכות שאנחנו עושים, מהן התגובות שהיינו מקבלים בחזרה ואיך אנחנו מתמודדים עם כל זה.

"זה יכול להיות מופשט או ריאלי, אבל המטרה היא אחת – לתקשר את זה החוצה. באמצעות כלים אלה אנחנו יכולים לטפל בשלל בעיות כגון חרדות, בעיות חברתיות, דימוי אישי, גופני או משפחתי, תקשורת לקויה עם עצמנו או עם משפחתנו, משברי חיים, בעיות רגשיות, פחדים, כישורים חברתיים, מסוגלות עצמית ועוד. הטיפול עוזר לנו למצוא את הכוחות שלנו, לפתח את שמחת החיים, להבין במה אנחנו טובים ומה תוקע אותנו – ובמַקום הזה לשנות, לגלות את האופציות שיש לנו, לתת פרשנות ולהרחיב את נקודת המבט שלנו".

ללמוד על עצמנו באמצעות האחר (צילום: By Kyle Head, unsplash.com)

לדעת איך לריב

הכלים של שחר באים לידי ביטוי ביתר-שאת במיוחד כעת, בימי הקורונה, כשמשפחה שלמה בין ארבע קירות שואלת את עצמה 'מה אני עושה עכשיו; איך אני עושה גם, וגם וגם; איפה המקום שלי בתוך כל זה'. כשהתקשורת משתנה, הגבולות מיטשטשים, המתבגרים מורדים במוסכמות בניסיון למצוא את מקומם בעולם הזה – וכל זה קורה תחת קורת גג אחת – מסַפק שחר כמה טיפים על התמודדות עם קונפליקטים בכלל, ועם חרדה חברתית בפרט.

השהייה הממושכת זה עם זה גורמת לנו ללמוד על עצמנו באמצעות האחר, וזהו כר פורה למריבות – בין אם האחר מזכיר לי משהו שאני אוהב או לא אוהב בעצמי. האדם שמולנו – בעל, בן זוג, אח – משמש לנו כמראה; הקנאה, העצבים, העימותים משגעים אותנו כבני אדם, כהורים, כאנשים; אך שחר רואה בזה הזדמנות מצוינת ללמוד כיצד לעמוד על שלנו.

"בעולם שבחוץ אנחנו נתקלים בלא מעט עימותים. בכל עימות אנחנו מתנהגים אחרת – מרַצים, מתנגדים, בורחים, מרימים מסך או קופאים – ולכן דווקא עכשיו, כשאין לנו לאן לברוח או פריבילגיה לשבור את הכלים, עלינו ללמוד איך לריב ואיך להישאר לאחר מכן עם האדם שאיתו רבנו. אנחנו מגלים את המיומנות של לריב אחד עם השני, יחד עם הקסם של להתחבק ביחד".

למצוא את הזמן

זמן הוא הדבר היחיד שיש לנו בשפע ממנו. אם בשגרה חשבנו שלא יזיקו לנו עוד כמה שעות ביממה במירוץ למילוי כל המטלות שיש לנו, מתברר שהלו"ז הוא המסגרת ששמרה על שפיותנו. אולם כעת, כשיש לנו את כל הזמן לעצמנו, אנחנו לפתע מגלים שבעצם אין לנו זמן כלל. שחר: "סדר היום שלנו משתבש. אם בשגרה התרגלנו לקום בשבע בבוקר ולישון בעשר בלילה, לפתע אנחנו ישנים בלי סוף. הופכים את הלילות לימים ואת הימים ללילות.

"תחושת הזמן שלנו מתערערת. לפעמים אנחנו לא יודעים איזה יום היום ומאבדים את זה בתוך כל הזמן הפנוי שיש לנו, ולכן חשוב מאוד להציב לעצמנו מסגרת זמן. לא חייבים לקבוע מה נעשה בכל יום ובכל שעה, כי סביר להניח שלא נעמוד בזה וזה יתסכל אותנו יותר, אבל כן להתגמש ולקבוע ביחד עם הילדים על שעה שבה כולנו ערים – ולעמוד בה. עצם מסגרת הזמן הזו עושה לנו סדר רגשי, פיזי ונפשי".

'כן' למסכים, אבל עם הגבלה

אם בימים כתיקונם ידענו בדיוק כמה זמן מסך אנחנו מקציבים לילדינו, היום אנחנו גמישים יותר ולא פעם גם רואים בזה מקום מפלט כדי לזכות בקצת שקט. המסכים הפכו לחלק בלתי נפרד מהתקופה הזו – החל מלמידה מרחוק, משחקי מחשב, סרטים, ועד לקשר עם חברים – הכל קורה מולם, והאחריות עוברת להורים: הם המחנך, צוות הבידור וגם הבייביסיטר של הילד, ובד-בבד צריכים עדיין לשמור על הסמכות ההורית שלהם.

"במיוחד בימים אלה חשוב שלא נשחרר את הרסן לגמרי, ונבין שהילדים עדיין זקוקים לגבולות", מדגיש שחר, "אבל עלינו גם לקחת בחשבון שהתקשורת העיקרית עם החברים בתקופה זו היא בעיקר דרך המסך, ובכך מתַרגלים הילדים את הקשרים החברתיים שלהם. עם זאת, לצד אותה גמישות מומלץ לחלק את הזמן כך שהוא לא יהיה רצוף.

"אפשר למלא צנצנת בפתקים שבהם כל בן משפחה יכתוב אילו דברים הוא היה רוצה לעשות ביחד בזמן שבין המסכים, כדי שבכל פעם שנשלוף פתק נכניס אותו לתוך הלו"ז המשפחתי וכך נהנה גם מדברים אחרים. הרעיון שעומד מאחורי הפעילות הזו הוא שכל אחד מביע את עצמו ואת הרצונות שלו. באופן הזה אנחנו גם נגלה דברים חדשים על בני המשפחה שלנו ונשמור על ה'ביחד' – נשחק יחד, נבשל יחד, נתלבש חגיגי לקראת צפייה בסרט בסלון, ובעיקר נשמור על הכיף והחוויה בלהיות יחד".

לנצח את החרדה

חישבו לרגע על הזיעה הקרה, הפרפרים בבטן והחששות שמלווים אתכם ביומכם הראשון בעבודה חדשה. אלו שסובלים מחרדה חברתית מרגישים זאת בכל יום מחדש: הם משותקים, פוחדים מביקורת ונחושים להרשים. אותה חרדה חברתית נוגעת בימים אלה בכל כך הרבה דברים, שמי שלא מטפל בה עלול לסבול מרגרסיה. לשחר חשוב להמשיך עם המומנטום של ההתגברות על החרדה כבר עכשיו, כדי לצאת מחוזקים יותר כשהעידן הזה ייגמר ולפני שהמציאות תטפח על פנינו.

"כדי לעשות זאת, חשוב להמשיך ולהישאר בקשר אפילו עם אדם אחד, מישהו שקרוב אלינו", מציע שחר, "לספר סיפור אישי, לתת דרור לכל מה שעובר עלינו. במקום לספר איך עבר עליי היום, אפשר למשל להעלות את השאלה 'מה הייתי עושה אם הייתי ראש הממשלה, מה הייתי רוצה שיהיה?', לספר דברים בצורה עקיפה ומעניינת, ובכך להחזיר את השליטה אליי, לעשות סדר בבלגן ולראות איפה החוזקות שלי בתוך הכאוס הזה".

שחר מדגיש שדווקא בימים אלה ישנה חשיבות עצומה לשמירה על קשר אישי ועל תקשורת אנושית תקינה. זה משמעותי לא פחות בימים שהקורונה עדיין קיימת, ועוד יותר כשנחזור כולנו למציאות. "עלינו לתת לעצמנו קרדיט, להקל, לשחרר, להבין ולדעת שהכול בסדר", מסכם שחר, "אנחנו אנושיים, כולנו בני אדם, אלה רק נקודות המבט שלנו ששונות – וזה מה שמבדיל אותנו, הופך אותנו למיוחדים, מזכיר לנו מי אנחנו, ומביא זאת לידי ביטוי בעוצמה המרבית ביותר".

את הטיפולים מעביר שחר גם מרחוק באמצעות מערכת זום, וניתן להתייעץ איתו בטלפון, בוואטסאפ ובמייל.