השבוע למדתי לקח מאוד חשוב. קודם כל, הבנתי כמה כוח יש לפייסבוק גם כשלא כל כך רוצים בו. ולמרות שכל מה שאני רוצה לעשות זה לעבור הלאה, החלטתי לכתוב על החוויה שעברנו עוד פעם אחת אחרונה.
בשבת בבוקר ישבתי עם בני אבישי בן השבע בגינה ציבורית. עשינו פיקניק על אחד הספסלים ולאחר שזרקתי את האשפה לפח, הסתובבתי חזרה וראיתי את הבן שלי נגרר על ידי אופניים שחלפו, נחבט בראשו מספר פעמים ונופל על המדרכה.
כשהגעתי אליו ישבנו שנינו בהלם מוחלט בתוך שלולית דם. לא ידעתי מה צריך לעשות. למזלי איש נחמד בשם דרור טל עצר והציע לעזור, תוך כדי שהוא מגיש לי חיתול בד על מנת לעצור את הדם שהמשיך לנזול בכמויות מפחידות. הוא הזמין ניידת מד"א כשאני ממשיכה לדבר עם בני, להרגיע אותו ולהסביר לו שעוד מעט יגיעו לעזור לו.
בצד עמד בשוק ילד קטן כבן עשר. "אני מצטער! באמת מצטער! לא ראיתי אותו. אם הייתי רואה אותו זה לא היה קורה", הוא אמר.
כל כך ריחמתי על הילד הקטן הזה שפגע באבישי. הוא היה מבוהל מכמות הדם. לא יכולתי להרגיע גם אותו וגם את הבן שלי בו זמנית לכן ביקשתי ממנו לנסוע בזהירות להורים שלו. הילד נסע.
מכיוון שהייתי במקום שאין בו גישה למכוניות, ניידת מד"א לא מצאה אותנו. האיש הנחמד שעזר לי, רץ מצד לצד וניסה לסמן לנהג את הדרך.
אנשים שהיו עדים לתאונה סיפרו לי שהילד רכב על אופנים חשמליים. אני לא שמתי לב לסוג האופניים וכל מה שעניין אותי זה הבן שלי.
"הילד הפושע ברח?", צעקו כולם מאחורי גבי, ואני לא עניתי לאף אחד. החיתול התמלא בדם והתאפקתי שלא לבכות על מנת לא להלחיץ את אבישי.
כשהגענו לבית החולים שניידר טיפלו בנו בצורה מופלאה. תפרו והדביקו את החתכים, בדקו שאין זעזוע מוח או פגיעות פנימיות. בלילה, אחרי שאבישי עבר סבל רב והרבה בדיקות, שוחררנו הביתה המומים, מנסים לעכל את החוויה האיומה שחווינו.
בשעת לילה מאוחרת, לאחר שאבישי נרדם, פרסמתי סטטוס קצר ולא מתלהם עם תמונות מזעזעות של אבישי פצוע. לא יכולתי להתאפק. רציתי שהורים יראו מה יכול לקרות כשילדים רוכבים בחוסר זהירות. חשבתי לעצמי שבשעה כזו כמעט אף אחד לא יראה את מה שאני כותבת.
בסופו של דבר היו לסטטוס יותר מ־4,000 שיתופים, יותר מאלף תגובות, ויותר מ־7,000 לייקים.
תוך זמן קצר קבלתי שיחות טלפון בלתי פוסקות מהתחקירנים של כל תכניות הטלוויזיה והרדיו, טלפונים מכתבים ועיתונאים, וכולם רצו לראיין אותי ולשמוע ממקור ראשון על המקרה. אני עדיין הייתי בהלם וסירבתי להתראיין. לא חשבתי שכדאי להתראיין מאחר והייתי במצב נפשי מעט מעורער, ולא הייתי בטוחה בפרטים עליהם שאלו אותי. מבחינתי עדיף היה לראיין אנשים שראו את המקרה, ולא אותי. הרי אני אפילו לא יודעת אם מדובר היה באופניים חשמליים (כמו שכל העדים טענו). הפסקתי לענות לטלפונים ואז גיליתי שמתקשרים לחברים שלי ולחבריי בפייסבוק על מנת לנסות להשיג אותי בדרכים אחרות. היו תחקירנים נחמדים שהבינו שאני לא רוצה להתראיין, איחלו לנו בריאות ועזבו אותי, ומצד שני היו כאלו שממש הפעילו עלי לחצים קשים והתקשרו שוב ושוב ושוב למרות שהסברתי את מצבי.
זכותי לא להתראיין. למען האמת, אף פעם לא הבנתי אנשים שמתראיינים בשעת כעס או דקה לאחר שחוו טראומה. אני לא אוהבת לדבר כשאני לא בשליטה. למען המטרה הטובה הסכמתי שישתמשו בסטטוס שכתבתי ובתמונות. הסטטוס שלי פורסם בכל אתרי האינטרנט הגדולים ובעיתונות הכתובה ואז גיליתי את הטוקבקיסטים. רבים קיללו את הילד שפגע בבן שלי ואני התכווצתי, מתפללת שהילד לא רואה את מה שנכתב עליו. סיפרו שם שהוא ברח, שהוא מנוול כמו ההורים שלו, "הפילו" עליו את כל צרות האופניים החשמליים בישראל ובכלל את כל בעיות התרבות של הדור שגדל כאן. ואני עדיין זוכרת אותו עומד לידי רועד ומתנצל עשרים פעם, ושוב אני מנסה להבין אם בכלל מדובר באופניים חשמליים, רגע לפני שמבצעים בו ובמשפחתו לינץ'. וכן, זו גם אשמתי, כי אולי מיהרתי ולא הייתי צריכה לפרסת תמונות של ילד חמוד בן שבע מלא בדם עם פרצוף מבוהל, כי ברור שכולם יהיו לטובתו וירצו להגן עליו.
התחלתי להיות אדישה. הפייסבוק המשיך להתמלא בתגובות והודעות, הווטסאפ שלי כמעט קרס מהעומס ואני הפסקתי לקרוא את מה ששלחו לי. עיתונאי אחד שוב ניסה לשכנע אותי להתראיין ואני פשוט צרחתי עליו שאין לי מה לומר מעבר למה שפרסמתי בסטטוס הארור ההוא.
"אמא, בבקשה בואי לא נדבר על זה יותר לעולם. אני לא רוצה לזכור את זה בכלל", אבישי ביקש. ואני הסכמתי. "אבל הייתי גיבורנכון?", הוא שאל.
"כן, אתה גיבור", אמרתי כשזרקתי לפח את העיתון שהשכנה הביאה לי, עם התמונה של אבישי מלא בדם בכותרת הראשית. "זה יעבור", ניסיתי להרגיע את עצמי. מחר נהיה החדשות של אתמול ונשכח מזה.
אז מצד אחד קבלתי המון אהבה וזה היה מחזק ומרגש ועדין. אבל בטוח שמעכשיו אחשוב פעמיים לפני כל סטטוס שאפרסם בפייסבוק שלי.
מה קוראים השבוע, המלצות ספרים:
שטויות שסבא אומר / אפרים סידון, איורים דני קרמן, הוצאת עם עובד
ילדים אוהבים שטויות בחרוזים, את זה אני יודעת ממקור ראשון. הבן שלי ואני יודעים לדקלם בעל פה את כל השטוזים (שטויות בחרוזים) של דתיה בן דור וזאת למרות שהיום הוא בכתה א'.
עכשיו הגיע תורו של סבא לספר לנו שטויות ולגרום לנו לצחוק עד לב השמים והוא עושה זאת בהצלחה ובחינניות רבה בספר החדש שלו.
אז הושבתי לצידי שלושה נסיינים. ילדה מתוקה בת שלוש, אחיה בן החמש ואבישי הבן שלי בן השבע. אתם לא מאמינים עד כמה הספר הזה הצליח לרתק אותם ולהצחיק. במשך שעה שלמה (!!) קראנו אותו שוב ושוב וגם הוספנו משפטים שאנחנו המצאנו.
"סבא אומר שראה חצילים עובדים בים בתור מצילים. דבר כזה יכול להיות? לא! סבא פשוט אומר שטויות".
שטויות או לא שטויות, הספר להיט לקטנים וגדולים כאחד ואת סידון וקרמן לא צריך להציג, פשוט ליהנות מהיצירה המשותפת שלהם.
# לבני שנתיים פלוס
שמונה עשרה מלקות / אסף גברון, הוצאת ספרי עליית הגג (ידיעות ספרים)
אני אוהבת לקרוא ספרים שמערבים היסטוריה עם המציאות הישראלית היומיומית ובטח ספר שנוגע באחת התקופות המרתקות בארץ ישראל, תקופת השלטון הבריטי והמחתרות. אסף גברון מבחינתי הוא סמל לספרות עכשווית טובה ואיכותית ובכל ספר שהוא כותב ניתן לראות את ההתקדמות שלו.
נהג מונית בגיל העמידה (גיבור ספרו האהוב "תנין פיגוע"), איתן אינוך, שניהל בעבר משרד חקירות כושל, מפתח מערכת יחסים מיוחדת עם נוסעת זקנה שבטוחה שאהובה שהגיע זה עתה לארץ נרצח והיא הבאה בתור. כאשר גופות נוספות מתחילות לצוץ הפרשה מסתבכת ומתגלה תעלומה הקשורה לליל המלקות בתקופת המנדט.
רציתי לקחת איתי את הספר לחופשה אליה אטוס לאחר חג הפסח אבל פשוט לא התאפקתי, התחלתי לעיין בו ומצאתי את עצמי יושבת וקוראת בו עד השעות הקטנות של הלילה. זהו ספר שיש בו הכל: מתח, תשוקה, הומור, אהבה, נקמה … ועוד איזו נקמה. האם ניתן לשכוח מהעבר ולהניח אותו בצד? לא בטוח.
סטטוס לשבת
"קשה להיות גיבור"
אני: אז מה אתה אומר על החוויה שעברת?
אבישי: "קשה להיות גיבור".
