אני פותח בשורה התחתונה שלי: שלושה וחצי חודשים לאחר יריית הפתיחה של שאגת הארי (28 פברואר) ישראל לא ניצחה את המלחמה. אני ער (היטב) לטיעון כי יכולות איראן נפגעו (אפשר להתווכח על היקף הנזק שנגרם להן), שחזבאללה חלש הרבה יותר מאשר היה בספטמבר 2024, ושאפילו חמאס שולט בפחות ממחצית שטחה של רצועת עזה.
אין גם מחלוקת על חיסולם של אלפי מחבלים – בכל הזירות – שהיה צריך להוציא ממעגל האיומים על ישראל, ואפילו לא על פגיעה במחסני אמל"ח, במשגרים, במשלוחי אמל"ח, מעבדות לייצור טילים וכל מתקן אחר שרלוונטי לסוגיה. אכן, לישראל יש רשימה ארוכה ומכובדת של הצלחות מבצעיות וטקטיות מאז 7 אוקטובר, במערכה רציפה, נגד אויבים בזירות שונות. בזה דוברים שונים מטעמה של ישראל יכולים להתהדר בראיונות לתקשורת ברחבי העולם. הם גם טוענים כי הצד השני לא רוצה הסדרים מדיניים (הפסקת אש ארוכת טווח למשל). זה נכון שחברות ציר הרשע (איראן, חזבאללה, חמא"ס, חות'ים) היו רוצות לראות את ישראל מושמדת, ולא זנחו את החזון הזה, אך בהכירן את האילוצים שהמציאות מכתיבה להן, הן מעוניינות בהסדר שיענה על האינטרסים שלהם. סיכום פיסקה א: ניצחנו. טקטית. וזמנית.
אם ניתן לטעון לניצחון ישראלי טקטי, הרי שלא כך הדבר לגבי ניצחון ישראלי אסטרטגי. כאן, לדאבון הלב, ישראל מפסידה. איראן, כרגע, מנצחת. הנה מספר נימוקים לטיעון, שישראלים מתקשים לקבל ולעכל:
1. איראן משהה את החתימה על הפסקת אש עם ארה"ב. היא מנהלת את המשא ומתן, לכאורה מעמדת נחיתות, אך בפועל זה לא המצב. האיראנים ספגו מהלומות כבדות במהלך המלחמה, אבל הם שרדו. נכון לרגע זה (10 יוני) טראמפ הודיע 37 פעמים שהחתימה על הפסקת האש קרובה, אך איראן לא ממהרת. היא מנהלת את המשא ומתן בקצב שלה. מדוע? התשובה בסעיף הבא.
2. טהראן ו-ושינגטון דנות על פתיחתם של מצרי הורמוז ועל הוצאת האורניום. ביום פתיחת המלחמה טראמפ לא חלם לנהל איתם משא ומתן על פתיחת המְצרים. העובדה שהוא לא שולח כוחות רגליים להשתלט על המְצרים היא עדות ברורה לחולשה אמריקנית בעיניה של איראן. התקשורת שם לועגת לו על בסיס יומי, לא רק מפני שהוא מצייץ ברשתות הודעות סותרות, אלא משום שהוא אינו יודע את אומנות המשא ומתן בעולם האסלאם. טראמפ פועל מאז 8 באפריל (יום סיום המלחמה) בציר דיפלומטי מול איראן, ובמהלך כל התקופה הוא עשה את כל הטעויות האפשריות מולם: שידר חוסר אמינות, חוסר עקביות, חוסר מחויבות, פגע בכבודם ולא שידר מנהיגות אמיתית. איראן רואה. ומחייכת.
פרופסור גדי חיטמן, אוניברסיטת אריאל, צילום פרטי
3. למגינת ליבה של ישראל, ובניגוד גמור לאינטרס הישראלי, איראן כרכה את הזירות באותו משא ומתן שהיא מנהלת מול ארה"ב. האיראנים הודיעו כי אם ישראל תתקוף בדרום ביירות (אזור הדאחיה), הם יירו לעבר ישראל. אמרו וקיימו. בכלל, ראוי לישראלים להקשיב למה שאיראן אומרת ברצינות. כך, כשהם מודיעים שהמלחמה נגמרה, הם אכן לא יורים. זה לא אומר כלום על החזון למחוק את ישראל. זה כן מצביע על מגוון שיקולים ופעילות באילוצים שהמציאות מכתיבה להם. העובדה שישראל אינה יכולה לפעול באופן חופשי מעבר לקו הליטני – לא רק בגלל האיום האיראני לירות לעבר ישראל – אלא גם בגלל שנשיא ארה"ב אוסר עליה, היא ניצחון אסטרטגי של איראן. היא מזהה את החולשה של טראמפ, שמשתוקק להסכם מדיני (מסיבות אישיות שלו), והיא לוחצת על וושינגטון וירושלים במקום שלישראלים הכי כואב. התוצאה היא שחזבאללה, שלוחה של איראן בלבנון, מכתיב את סדר היום הצבאי, וישראל מגיבה באופן חלקי בלבד. כרגע ישראל מפסידה במערכה האסטרטגית, משום שהיא אינה יכולה לקבל החלטה כמדינה ריבונית על היקף הטיפול הצבאי באיומים שנשקפים לה בזירות השונות.
רוצים להישאר מעודכנים?
בנקודה הזו, לקראת סיום, כדאי להזכיר שוב: ישראל יצאה למלחמה צודקת באוקטובר 2023. היא רשמה הישגים צבאיים מרשימים, אך היא כשלה ביכולת לתרגם זאת להישגים מדיניים: אין שלטון חלופי בעזה. אין (לי) ציפייה שחמאס תחדל משימוש בטרור, אך סילוקה מהשלטון ויצירת מצב מדיני חדש ברצועה, הוא מהלך בעל פוטנציאל של ממש לצמצם את יכולת ההתעצמות שלה. את זה ישראל פספסה. נכון לעכשיו.
בזירה הלבנונית: ישראל לא תוכל לטפל בחזבאללה במציאות הגיאו אסטרטגית שנוצרה, אך הפוטנציאל למהלך בינלאומי עדיין קיים אם ארה"ב, צרפת וקטר יסייעו לממשלת לבנון במימוש מדיניותו של הנשיא, ג'וזף עון, נגד חזבאללה.
ובאשר לאיראן: ישראל לא חלק מהמשא ומתן. היא מנסה למזער נזקים, אך אפילו נתניהו כבר הודה שאין לנו, כרגע, יכולת להשפיע על טראמפ.
שורה תחתונה: הפסדנו אסטרטגית. אם ישראל רוצה להמשיך להנות מתמיכה אמריקנית (משמעותית ונדיבה), היא צריכה לחשב מסלול מחדש.
# הכותב הוא ראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל.
תגובות