מאירהברנע גולדברג
מאירהברנע גולדברג

ההתמודדות שלי עם אכילה רגשית לא פשוטה בכלל

הבעיה אצלי היא שלא משנה איזה רגש עולה בי, מיד זה מתקשר איכשהו לאוכל ואין לי ממש מושג איך אפשר להפסיק עם זה

פורסם בתאריך: 4.1.18 07:15

לפני כמה חודשים החלטתי לקחת את עצמי בידיים, להתחיל להתאמן באופן קבוע ולאכול בריא יותר. התחלתי להתאמן עם מאמנת כושר פעמיים בשבוע ולצעוד ברגל כמעט מידי יום. לאט לאט הרגשתי איך אני משתחררת מהרגלים ישנים ומזיקים, משחררת את ההתמכרות שלי לאוכל ומתחילה חיים חדשים. ירדתי 8 קילו והכל נראה מעולה, עד שהמאמנת שלי טסה לחו"ל לחודש. הייתי בטוחה שאני יכולה להמשיך לבד, אבל אחרי שבוע, כשהייתי מעט מתוסכלת, פניתי לידידי הטוב – אדון מקרר.
קוראים לזה אכילה רגשית. הרצון לאוכל מנחם כשעצוב או קצת קשה. הבעיה היא שכשישבתי וחשבתי עם עצמי, גיליתי שאני כמעט לא אוכלת בגלל רעב. הלוואי והייתי אוכלת אכילה רגשית רק כשעצוב לי, הרי רוב הזמן אני לא עצובה. הבעיה אצלי היא שלא משנה איזה רגש עולה בי, מיד זה מתקשר איכשהו לאוכל ואין לי ממש מושג איך אפשר להפסיק עם זה. אני רוצה לאכול גם כשטוב לי וגם כשרע, גם כשאני חוגגת וגם כשאני בוכה. בעיה נוספת היא כמובן הכמויות. אם פתחתי חבילת שוקולד, אני לא אצליח להסתפק בשורה או שתיים. אני אסיים את כל החבילה, מהקובייה הראשונה ועד האחרונה.
בעודי מהרהרת לעצמי, מתוסכלת לאחר ששוב אכלתי חצי מגש פיצה רק כי משהו שרציתי לא הסתדר לי, הטלפון צלצל ועל הקו הייתה אישה חביבה בשם אופירה שאול. אופירה הוציאה ספר בשם "חופש מאוכל". היא התקשרה אלי על מנת שנעבוד יחד ואני לאחר כמה רגעי שיחה חשתי כאילו מישהו שלח אותה אלי משמים. הספר שלה עוסק בדיוק באכילה רגשית ובדרך שאפשר לאכול ללא רגשות אשם ולהישאר במשקל יציב באופן טבעי.
אני למשל, יורדת ועולה במשקל כעשרה קילו בכל פעם כמו יויו, וזה בלתי נמנע. אני לא מסוגלת לרדת ולהישאר. אופירה לעומת זאת, ירדה לפני שלושים שנה עשרים קילו ומאז לא עלתה אפילו גרם אחד.

אופירה שאול. צילום פרטי

אופירה שאול צילום פרטי

בפגישה הראשונה שלנו ישבנו בבית קפה. אני הזמנתי מים והיא הזמינה עוגה ענקית והשאירה אותי בפה פעור. "מה?", היא שאלה, "מותר לי לאכול מה שאני רוצה".
הסתכלתי עליה מסיימת את הכל מהצלחת. "אז מה?", לא הבנתי. "מה הקסם? ספרי לי? מה את אוכלת? מה התפריט? כמה קלוריות ביום? את יכולה לאכול גם חבילת שוקולד שלמה?".
אז כמו כל דבר מורכב, אין כאן תשובה פשוטה, מדובר בתהליך ובעיקר בחשיבה שונה. אני אדגים.
סיפרתי לאופירה שבשבת הקרובה, האחיין שלי חוגג יום הולדת 16 ואחותי סיפרה לי איזה אוכל יהיה במסיבה ואלו קינוחים. מדובר בכל המאכלים האהובים עלי, כולל קינוחים מדהימים.
"אופירה", אמרתי לה בייאוש, "כבר עכשיו בא לי למות כשאני חושבת על זה. אני צריכה לפעול באופן מחושב. חצי צלחת סלט, וגם אסור לי למלא את הצלחת פעם שנייה, ומהקינוחים, אני צריכה לבחור אחד וגם אותו לא כדאי שאסיים כי הרי האמת נמצאת במשפט המטומטם שהכל אותו טעם ואפשר להסתפק בקצת. ואז יום למחרת אני אצטרך לקזז את מה שאכלתי, גם להתעמל יותר וגם לאכול פחות ו…".
אופירה הביטה בי במבט חומל. "תראי כמה לחץ את מכניסה לעצמך בגלל ארוחה אחת. ואם תנסי דרך אחרת? לכי לארוחה בכיף ושמחה, מראש אל תגבילי את עצמך בכלום. תאכלי מה שאת רוצה. תטעמי מכל הקינוחים באמת, מהכל. ולמחרת לא תקזזי שום דבר אלא תאכלי כמו תמיד מה שאת תמיד רגילה".
הלסת שלי נשמטה. היא המשיכה: "רק המחשבה שאסור לך גורמת לך לאכול יותר. והקיזוז רק גורם לך לשאת את רגשות האשמה יום נוסף. ואם לא תצליחי לקזז, כי הרעב של יום חדש לא קשור למה שאכלת יום קודם, את תהיי יותר מתוסכלת. אם תביני שהארוחה הזו שאכלת אתמול לא תגרום לך להשמין כי היא רק אחת מיני רבות של אותו חודש, ואין לך מה לחשוב עליה יותר מידי, תוכלי להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה".
הלכתי למסיבה בשבת. חשבתי על אופירה. עשיתי כל מה שאמרה לי. הסתכלתי על האוכל שיש, סקרתי אותו היטב לפני שהחלטתי מה אני לוקחת. אכלתי כל מה שרציתי בלי לחשוב בכלל על קלוריות. למחרת אכלתי כרגיל את 4 הארוחות הקבועות שלי, בלי להפחית מהכמויות. באמת השמים לא נפלו.
"הצעד הראשון", אמרה לי אופירה כששוחחנו בטלפון למחרת, "זה להכיר באכילה הרגשית. לדעת שזה קיים. להבין שיש סיבה שזה קורה ולא לרדת על עצמך. שנים השתמשת באוכל כדי לעזור לעצמך. גם כסא גלגלים לא זורקים ביום אחד. רק ממקום של קבלה ולסליחה מגיעים למצב בו ניתן לבחור. אנשים רוצים טיפים כמו בדיאטה אבל זה לא עובד ככה. אני נגד דיאטות. אין מה להסתכל על ההרזיה, אלא על המקום של האוכל בחיים שלך, ללמד מחדש את מנגנון השובע. כשהיית קטנה, הפסקת לאכול כשהיית שבעה. כשהיה לך עצוב לא ביקשת עוד אוכל, נכון? גם בגיל 40 אפשר לחזור לזה".
"אז איך הספר?", כולם שואלים אותי. "זה עובד? את ממליצה? מה ההסבר שלה?". והתשובה שלי היא שאני עדיין לא יודעת איך הספר והאם הטיפים שלה עובדים במציאות. אי אפשר לקרוא את הספר וישר לרוץ איתו. מדובר בתהליך נפשי, פנימי עמוק. ללא ספק מדובר כאן בחומר שונה מאוד מספרים בתחום ויש כאן מחשבה פורצת דרך. אני ממשיכה כרגע את התהליך שלי. אי אפשר לתקן בשבוע נזק של שלושים שנה. נכון לעכשיו אני מבינה שהספר הוא בדיוק ההתחלה החדשה שהייתי צריכה.

המסע המופלא שלנו לגן הילדים

המסע המופלא שלנו לגן הילדים

המסע המופלא שלנו לגן הילדים / כתבה ואיירה דניאלה קולוט, עברית: חנה לבנת, הוצאת אגם

שלושה חברים הולכים יחד לגן: אנה הארנבונת, טדי הדובוני ותולי התולעון. הדרך לגן קצרה כל כך, ואין אפילו כביש אחד … מה כבר יכול לקרות בדרך…
אחד הדברים האהובים עלי כאמא, זה לצאת לטיול ברחוב עם הבן שלי, סתם ככה בלי תכנית מסודרת, בלי פלאפונים ובלי אטרקציות, ליהנות מהיצירתיות והדמיון של שנינו ולראות מה נמצא בדרך ואת מי נפגוש. מסתבר שהטיולים האלו הם לפעמים הפעילות הכי שווה באותו השבוע.
גם כאן, החברים יעברו הרפתקאות רבות הקשורות לאבן, ממחטת ניר מקומטת, חבל ואטב כביסה ובשביל לדעת מדוע הם התקבלו בגן כגיבורים תצטרכו לקרוא את הספר.
עוד הערה קטנה – חפשו בחנויות הספרים את הספרים של הוצאת "אגם ילדות". בינתיים כל ספר שלהם התגלה כפנינה.
# לבני 2-6.

מאיה מציירת עולם

מאיה מציירת עולם

מאיה מציירת עולם / שלום ברכה, איורים שירלי ויסמן, הוצאת קוראים

פגשתי את מנהלת סניף צומת ספרים בגרנד קניון בבאר שבע, סיוון בורופקר ברנר, והיא המליצה ללקוחות בהתלהבות על הספר "מאיה מציירת עולם". חשבתי לתת לה את הבמה ולהמליץ עליו גם כאן וזה מה שיש לה לומר על הספר:
"אני אוהבת ספרים שמעודדים את הילדים לחלום ולחשוב ולהכניס את הסיפורים והחוויות שלהם אל תוך הסיפור. ספרים שבעזרתם אני יכולה לפתוח בדו שיח על החלומות של הילדים שלי. זה ספר שבהחלט עשה לי את השנה מהבחינה הזו. מסופר כאן על ילדה בשם מאיה שבעזרת הדמיון שלה מגיעה בכל פעם לעולמות אחרים, טירות מפוארות, טיולים בכדור פורח, ממלכה של חיות, שייט באוקיינוס הגדול. בעולם הזה של מאיה, כולם שווים ואף אחד לא מפריע לאחר. התמונות צבעוניות כל כך ועליזות. אצלנו בבית הספר להיט. מומלץ לבני שנתיים עד שש".

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

סטטוס לשבת

המורה של המורה שלה

אבישי: "אמא, אני מבין איך פרח המורה שלי יודעת הכל, כי היא למדה מהמורה שלה. והמורה שלה למדה מהמורה שלה, והמורה של המורה שלה מהמורה של המורה של המורה שלה. אבל אני לא מבין מה עשתה המורה הראשונה ראשונה. ממי היא למדה? הרי אמרת לי שפעם לא היה גוגל?"

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר