כשהייתי ילדה קטנה, נדמה לי בת שש, חגגו לי יום הולדת. חברה של אמא שלי, נורית, קנתה לי מתנה והגישה לי אותה עם חיוך רחב. פתחתי את המתנה וכעסתי מאוד. זו לא הייתה בובת ברבי וזה לא היה משהו שקשור לברבי. במקום להגיד תודה, עשיתי מה שילדים קטנים לפעמים עושים, אומרים את הדבר הראשון שעולה להם בראש בלי לסנן – "אוף! אני בכלל לא אוהבת את המתנה הזו". נדמה לי שגם הנחתי אותה בצד בכעס. "אני שונאת משחקי קופסה! אני אוהבת רק ברביות!!", אמרתי.
החיוך של נורית נמחק. היא אמרה לי שההתנהגות שלי לא יפה ומאוד לא מכובדת ושאני צריכה להגיד תודה על מה שקבלתי. אני ברוב חוצפתי עוד המשכתי: "על מה יש לי להגיד תודה, אם אין לי מה לעשות עם המתנה הזו בכלל".
אני זוכרת את האירוע הזה היטב. למחרת אמא שלי שוחחה איתי והכריחה אותי לבקש סליחה מנורית. אני ביקשתי סליחה אבל למיטב זכרוני זו לא הייתה בקשה אמיתית. לא נראה לי שהבנתי באמת שהייתי חצופה.
היום אני אמא של אבישי. ילד בן 8 על הרצף האוטיסטי. הוא באמת אחד שאומר כל מה שהוא חושב בלי להבין לפעמים את ההשלכות של הדברים שנאמרו. הוא לא רוצה לפגוע באף אחד, הוא לא חושב שהמילים שלו פוגעות, כי מבחינתו הוא אומר את האמת. אם מישהו הסתפר והתספורת החדשה לא יפה בעיניו, אין לו בעיה להגיד זאת בקול רם. אם הוא טועם עוגה וחושב שהיא לא טעימה, הוא לא יתלבט האם לספר מה הוא חושב על הטעם גם אם זו שאפתה את העוגה עומדת לידו. התפקיד שלי כאמא זה לנסות לגרום לו להשתלט על הדחף לומר כל דבר, ולנסות לגרום לו להבין מה המילים שהוא אומר עושות לאחרים. לא רק שיבקש סליחה כמו תוכי, כפי שאני עשיתי כשהייתי קטנה עד שהתבגרתי והבנתי מה מותר ומה אסור, מה ראוי ומה לא.
בשל יום הולדתו המתקרב של אבישי היו מתוכננות להיערך לו מספר מסיבות יום הולדת קטנות ומאולתרות עם חברים ובני משפחה במהלכן היה צפוי לקבל די הרבה מתנות. הסיפור על נורית וההתנהגות הלא ראויה שלי ניקר בראשי. לקחתי את אבישי לשיחה ודיברנו על נושא מתנות יום ההולדת. הסברתי לו שגם אם הוא יקבל מתנה שהוא לא אוהב, הוא צריך ללמוד לשמור את המחשבות שלו בלב ולא להגיד אותן לנותן המתנה. הוא צריך לומר תודה וגם להגיד שהוא אוהב את המתנה, כי אף אחד לא חייב לו שום דבר, אף אחד לא חייב בכלל לתת לו מתנה, ורק אחר כך כשנותן המתנה ילך, הוא יוכל להגיד לי מה הוא אהב ומה לא, ואת כל המתנות שהוא לא רוצה, נחליף אחר כך בחנות למשהו שיאהב.
עשינו משחק תפקידים. הייתי "דודה" והבאתי לו בכוונה דברים שהוא לא צפוי לאהוב כמתנה, בננה, עלה, ספר למבוגרים. ובכל פעם הוא פתח את "המתנה" אמר לי "תודה רבה רבה. אני מאד אוהב את המתנה", בצורה יפה.
וככה עברו הימים, תאריך יום ההולדת הגיע ובכל פעם שהוא קיבל מתנה, ראיתי אותו מודה לנותן המתנה, מאושר, מחייך. כששאלו אותו אם הוא מרוצה מהמתנה הוא אמר שכן גם כשראיתי שלא תמיד קלעו לטעמו. לא ידעתי אם הוא רק מצטט את מה שלמדנו כמו במשחק, או שהוא באמת הפנים את הסיטואציה. הרי אצל ילדים אוטיסטים הרבה פעמים הבעיה היא חוסר הבנה של סיטואציות חברתיות, אבל הייתי ממש מרוצה, כי כל מי שנתן לו מתנה, קיבל את התחושה שאבישי מודה לו מאוד.
רוצים להישאר מעודכנים?
מספר ימים לאחר חגיגות יום ההולדת הוזמנו ליום הורים בבית הספר עם אבישי. לאחר שהמורה סיימה לדבר ואבישי התכוון לצאת החוצה, המורה סיפרה לו שיש לה הפתעה קטנה עבורו. אבישי שמח מאוד. הוא אוהב הפתעות. המורה ניגשה לארון והביאה משם וופלה עטופה ועליה פתק קטן עם ברכה.
אבישי שונא ממתקים והכי בעולם שונא וופלים. בכוונה שתקתי. רציתי לראות איך הוא יגיב לעניין. אבישי הסתכל על המורה וראיתי שהוא עוצר את עצמו מלהגיד את המשפט שרצה להגיד. הוא חשב רגע ואמר, "אני לא אוהב וופלות. אני אתן את זה לאבא שלי". הוא הגיש את הוופל לבעלי. אחרי עוד שנייה הוא הביט למורה שלו בעיניים ואמר לה: "אבל תדעי לך, שלמרות שאני לא אוהב את המתנה שהבאת לי, אני מאוד מעריך את זה שחשבת עלי".
אחרי שהוא אמר את המשפט הזה, התרגשתי. ראיתי שגם המורה נמסה בכיסאה. מרוב ניסיונות שלי ללמד את הבן שלי להיות כמו כולם, כלומר לפעמים קצת להיות צבוע ולשקר, שכחתי שהוא לא בנוי לזה. לא נראה לי שאוטיסטים יכולים באמת להתנהג בצביעות. אהבתי את העובדה שהוא לא המשיך לצטט את התשובה שלימדתי אותו, אהבתי את הכנות שלו. ושוב הבן שלי לימד אותי לקח אחד או שניים לחיים.
בלאגן נפלא
בלאגן נפלא / ורד שנבל, הוצאת כנרת זב"מ
שרה לא אוהבת הפתעות. ממש לא אוהבת הפתעות, אבל למרות זאת כשבעלה מפתיע אותה לכבוד יום הנישואים ה־12 שלהם היא שמחה וזורמת עם ההפתעה. בבית מלון מפואר, בבריכה, כאשר הכל נראה שליו (וזאת למרות ה"פנס" שקיבלה בעין רגע קודם ממקלו של תלמיד שומר הבטיחות בדרכים בבית הספר של הבת שלה, ברגע של חוסר זהירות), כששניהם צפים על מזרון ונראה שהכל טוב ונפלא בחייהם, תוך כדי שיחה, בעלה מספר לה שלפני שמונה שנים הוא בגד בה. ומכאן שרה יוצאת למסע של חייה בניסיון לעשות סדר בבלאגן הגדול. והבלאגן, אכן גדול ונפלא. לא משנה לאן מסתכלים, מערכת היחסים שלה עם אמה, עם בעלה, הסוד הגדול שהיא מסתירה ממנו ולא נותן לה מנוח (ובצדק! סוד שיכול להרוס את חייה), ההחלטות שלה שרק משבשות הכל עוד יותר.
שרה עובדת עם אמה בעסק משותף. הן מסדרות בתים של אחרים, כמי שיודעת לסדר, לקטלג, לארגן, לקפל ולמיין הכאוס בחייה מפתיע ביותר. מה עובר לאישה בראש ברגע שהיא מבינה שבעלה בגד בה? שנבל עושה עבודה מצוינת ומכניסה אותנו הקוראים למוחה הקודח של הגיבורה. הספר משעשע ועצוב לפרקים וגם דמויות המשנה חזקות. אני התאהבתי בנסיה, הסטנדאפיסטית שקיבלה התמוטטות עצבים במהלך הופעה ובסיפורה הנוגע ללב שמשתלב היטב בבלאגן הכללי בספר.
עטיפת הספר מרשימה, ציור של תומר חנוכה ועיצוב של אמרי זרטל. ציור העטיפה מתאר סצנה מהספר. אני לא רוצה לגלות פרטים נוספים על מנת לא להרוס. לא אספר מדוע שרה צבעה את שיערה בבלונד ואיזה מעשה מטורף ביצעה, ולא איך הזניחה קשות חדר מלון בו ניסתה לנוח. דבר אחד בטוח, אחרי שתסיימו את הספר, לא תוכלו לגרוב באותו האופן גרביים אפורים סתמיים…
וככה זה מתחיל:
"זהו יום הנישואים השנים עשר שלנו. אנחנו צפים על מזרן בבריכה אורגנית כזאת – או כמו שהסביר לנו המארח שליווה אותנו רק שעתיים קודם לכן לסוויטה שלנו ב"אגף הסחלב" – "בריכה שמנהלת דיאלוג עם הטבע". והרגע רז הודה שהוא בגד בי.
אני לא זוכרת את הניסוח המדויק. אני לא זוכרת אם לחש או הכריז בקול. המילים נאמרו, זה ודאי. אבל מאז שהן פרצו, אני לא מצליחה לשמוע אותן שוב".
סטטוס לשבת:
"כל הזמן שירי אהבה?"
שומעים יחד ברדיו שלושה שירי אהבה ברצף.
אבישי: איכס. אני בחיים לא רוצה לגדול.
אני: למה אתה אומר את זה ?
אבישי: אני לא רוצה להיות כמו כל הבנים הגדולים האלו שכל הזמן שרים שירי אהבה לבנות. רק זה מה שכולם מחפשים כל הזמן ? אהבה ?
