קשה לי. באמת שניסיתי אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה שינויים טכנולוגים בחיי. אני מנסה לקבל את הקדמה באהבה, אבל לפעמים אני פשוט שונאת אותה ומתגעגעת לימים עברו.
קניתי מכונית חדשה. כשביצעתי נסיעת מבחן, הכל היה מעולה, מצוין, נפלא!! אך כשהגיעה המכונית, ירדתי מביתי שמחה ועליזה עם תיק קטן ואהוב ובתוכו אוסף הדיסקים שלי. המוזיקה שאני כל כך אוהבת לשמוע בנסיעה. ומה גיליתי? (לתדהמתי!!), שאין אפשרות לשמוע דיסקים במכונית.
זהו. זה מיותר. מהיום כל המוסיקה על דיסק און קי, אין צורך יותר בדיסקים.
בהתחלה זעמתי, כעסתי וסירבתי לקבל את הגזירה. בעלי הבטיח לסדר הכל, אבל מה שהכי מדאיג זאת העובדה שככל שחלפו הימים התרגלתי לעניין, אני כבר לא צריכה דיסקים … כולם עברו לאחסון.
אני זוכרת את המעבר מקלטות לדיסקים. את כל הקלטות שאהבתי ואספתי שנים, זרקתי יום אחד לפח לטובת הדיסקים. כילדה בחטיבת ביניים, כל דיסק היה שווה הון עבורי, אני זוכרת כיצד חסכתי שקל לשקל על מנת שאוכל ללכת לרכוש דיסקים בחנות שבקניון ברוך. ביליתי שם שעות עד שבחרתי את הדיסקים שבהם חשקה נפשי. בתיכון כבר נסעתי למגדל האופרה בתל אביב לחנות הגדולה של "טאואר רקורדס" ז"ל. זה היה בילוי מקובל שנמשך שעות ארוכות.
לרוב בבגרותנו אנחנו ממשיכים לשמוע את המוזיקה שאהבנו בצעירותנו, לכן הדיסקים שימשו אותי שנים על גבי שנים באהבה ובהנאה, אבל אם בעבר הם הוצגו לראווה במקום מרכזי בבית, כיום הם תקועים בתוך ארגזים. תפקידם הסתיים. אם בעבר הייתי רגילה לקנות באימפולסיביות דיסקים בכל פעם כשנכנסתי לחנות ספרים, זהו. מאז שקבלתי את המכונית החדשה אני אפילו לא מסתכלת על דיסקים חדשים. תם עידן. הכל ממוחשב, שום דבר לא מוחשי כמו פעם.
מדף בספרייה הפרטית
זיכרון נוסף שיש לי מתקופת בית הספר היסודי נוגע לכך שבשעה טובה הגיעו לפתח תקוה "ערוצי זהב", אחת מחברות הכבלים שהפכו מאוחר יותר ל"הוט". ההורים שלי עשו מנוי ומאז ועד היום הם ו"הוט" זה סיפור אהבה. גם אני התרגלתי לתכנים של "הוט" ולסדרות של "הוט", לשלט של "הוט". לא חשבתי שאני יכולה לחיות בלעדיהם.
לפני כמה חודשים בעלי ביקש ממני לנסות משהו אחר. מאחר והוא זה שצופה יותר ממני בטלוויזיה הוא ביקש להתנתק ולעבור לחברת פרטנר. הייתי המומה!!!! ניסיתי לשכנע אותו בכל כוחי שחיי ללא "הוט" לא יהיו אותם חיים. הוא ביקש שנתחיל בניסיון לחודש עם "פרטנר" וכך היה. כעבור חודש, גיליתי שאני באמת כמעט לא צופה בטלוויזיה, הרצון שלי להישאר עם "הוט" היה קשור רק לשאיפה שלי להשאיר את הדברים כמו שהם, כמו שהיו פעם, אם כבר לקחו לי את הערוץ הראשון המוכר, ואת ערוץ 2 ולצערי הרב אם לא יהיה שינוי, בקרוב ייקחו לי גם את החינוכית, אז אולי יישאר בכל זאת משהו שיזכיר לי את העבר המוכר. אחרי חודש התרגלתי לגמרי לפרטנר ולנטפליקס וגיליתי שמבחינתי בעלי יכול לעבור לאיזו חברה שהוא רוצה כי זה פשוט לא מזיז לי יותר.
אז אחרי שהדיסקים יצאו מחיי יחד עם הממיר של "הוט", והצטרפו במחסן לתקליטים של אמא שלי, אחרי שהבנתי שאני יודעת הרבה מאוד דברים על החברים שלי דרך הפייסבוק גם בלי לפגוש אותם פיזית, אחרי שהפסקתי לשלוח מכתבים אמיתיים על נייר אמיתי והכל עכשיו מתבצע במיילים, אחרי שכמו (כמעט) כולם, הפסקתי להסתכל בעיניים של אנשים והתמכרתי לטלפון החכם שלי, רבים התחילו לשאול אותי מה הטעם להחזיק ספרייה בסלון? למה אני צריכה כל כך הרבה ספרים? אני יכולה להוריד הכל לטלפון או לאייפד ולקרוא בהם. למה לקנות ספרים שיתפסו מקום ויתמלאו אבק? כאן כבר לא יכולתי לשתוק. איך מצב שאני מוותרת על הספרייה היפה והגדולה שלי! אני מוכנה לאפסן את כל חיי בקבצים דיגיטליים ולא לגעת פיזית באף חפץ – עד הספרים!!
מי שנכנס לסלון ביתי, לא יכול להתעלם מהספרייה הענקית והעשירה שלי. הספרים עבורי הם לא רק ספרים, אלא זיכרונות. כשאני חולפת על פני הספרייה, העיניים שלי צדות ספר זה או אחר ומיד אני מרגישה טוב יותר. הספר שדורון נשר חתם לי בו אחרי שהתנפלתי עליו יום אחד כשהוא הגיע אל חנות הספרים בה עבדתי ("אחד מרעננה"), הספר שקבלתי מסבתא שלי כשסיימתי את הבגרויות ("למאטיס יש את השמש בבטן"), הספר שהתעלפתי ממנו ונשבעתי לעצמי לנסות לחזור לקרוא בו עוד עשרים שנה על מנת לבדוק מה תהיה דעתי עליו כשאהיה מבוגרת יותר ("עולם הסוף" נשארו עוד שש שנים ואתחיל לקרוא בו שוב), ספר שקבלתי מחברה שלי שנפטרה לפני חצי שנה ועוד ועוד. מלבד העלילה, כל ספר זורק אותי לעולם אחר, לתקופה אחרת. ואם הם יהפכו לרשימה ארוכה ואין סופית בתוך מכשיר דיגיטלי, מבחינתי הם יאבדו הרבה מערכם. כל המהות של הספרייה שלי היא העובדה שאני תמיד רואה את הספרים מולי. ספר אפשר לקרוא גם כשהבטרייה נגמרה, גם כשאין חשמל. ספר לא מתקלקל. מבחינתי אין תחליף למגע.
לפני מספר שנים אני ובעלי התלבטנו בין שתי דירות לצורך מגורינו. אחת חדשה באזור חדש ובמרחק שני רחובות מההורים שלי, ואילו השנייה באזור אחר לגמרי, בבניין ישן יחסית שנבנה בשנות השמונים. הדירה החדשה קסמה לשנינו אך לא היה בה מקום לספרייה ראויה בסלון. ברור באיזו דירה בחרנו בסופו של דבר. רבים וטובים מתקשים להאמין כשאני מספרת להם על כך, אבל זו האמת.
קשה לי. באמת שאני לא מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה שינויים טכנולוגים בחיי. אני מנסה לקבל את הקדמה באהבה, אבל לפעמים אני פשוט שונאת אותה ומתגעגעת לימים ההם.
רוצים להישאר מעודכנים?
דוקטור אף וזנב
דוקטור אף וזנב / יעל גובר, איורים: איה גורדון-נוי, הוצאת כנרת
אם הייתי צריכה להעביר הרצאה בנושא איך לכתוב ספר פעוטות קלאסי לבני שנתיים עד ארבע, הספר הזה היה חייב להופיע כדוגמה "כיצד עושים זאת נכון". הספר בנוי ממשפטים קצרים וברורים, חריזה עדינה, חזרתיות במידה הנכונה, כזו שלא תעצבן את ההורים שבדרך כלל מקריאים את הספר לילדיהם מספר פעמים ביום אך עדיין כזו שהילדים ישמחו בה, התכתבות נכונה עם האיורים והכי חשוב, סיטואציה שמוכרת לכל אחד.
גיא חולה. הוא עצוב ומסכן. כולם מנסים לעזור לו, סבתא עם המרק שלה, סבא עם התה שלו, אמא עם המטלית הרטובה ואבא עם התרופה, אבל שום דבר לא עוזר, גיא עדיין מרגיש רע. אבל מסתבר שעדיין לא כולם ניסו לעזור. עכשיו הגיע תורה של יויו הכלבה והיא יודעת בדיוק מה גיא צריך.
הספר הזכיר לי את עצמי כשהייתי חולה בבית הורי, אמנם כנערה מתבגרת, אבל עדיין העיקרון זהה, ג'וניור הכלב היה מארח לי לחברה ונצמד אלי באהבה גדולה. לא משנה כמה כאב לי, לא הייתי לבד.
כשסיימתי לקרוא את הספר לא יכולתי לא לחייך, תחושה נעימה התפשטה בגופי.
לפני שאני ממליצה על ספר ילדים אני מנסה אותו על קהל היעד. אז הקראתי אותו לאחייניות שלי ובאופן אוטומטי העותק שלי הוחרם והפך לספר המועדף עליהן לפני השינה.
חברה שלי שהיא גננת לגילאים הצעירים ביקשה ממני את רשימת ספריה של הסופרת יעל גובר, אז זה הקטע, גובר אומנם עורכת מוערכת בהוצאה גדולה וליוותה עשרות סופרים אך באופן מפתיע, זה ספרה הראשון (אני מאמינה ומקווה שיהיו עוד ספרים בהמשך).
לדעתי, לפני שהילדים מתבגרים והופכים ציניים, אסור לתת להם לשכוח שלאהבה יש כוח מרפא.
סטטוס לשבת
"ככה זה בחיים"
אבישי רואה עם חבר סרט. אבישי כבר ראה את הסרט פעמיים. לחבר זו הפעם הראשונה.
החבר: "מה? אבישי? הסבתא מתה בסוף?".
אבישי: "כן".
החבר: "אבל למה אבישי? למה?".
אבישי: "כי ככה זה בחיים. בסוף כולם מתים".
