פגשתי אותה לפני הרבה שנים. עבדנו יחד בצומת ספרים ולמען האמת, בהתחלה לא אהבתי אותה. היא נראתה לי מגניבה מידי. קעקוע פה, קעקוע שם, סיגריה, תספורות משונות, קוראת ספרים מוזרים, גרה בתל אביב עם שותפים, לובשת בגדי וינטאג' שקנתה בחנויות יד שנייה. טוב, אולי זה לא שלא אהבתי אותה, פשוט היא הייתה כל כך שונה ממני וזה נראה לי מוזר.
מאוחר יותר, כשהייתי אחראית על קורס עתודה ניהולית, היא השתתפה בו. כבר ביום הראשון הבנתי שהיא לא מלאה בפוזה כמו שחשבתי ובכלל לא מלאה בעצמה. מדובר היה באדם הכי נחמד וטהור שהכרתי אי פעם. היא לא הייתה צריכה הרבה בחיים, רק שקט ושלווה. כסף לא עניין אותה, גם לא כבוד ובטח שלא רכילות, היא הייתה בחורה טובה. פתאום הבנתי שאולי אני קצת מקנאה בה, באומץ שלה לעשות מה שבא לה, להגיד מה שהיא חושבת בלי לפחד, להתלבש בלי לדפוק חשבון. התחלנו לדבר זו עם זו על החיים. בעבר הייתי אדם שונה ממה שאני היום. פחדתי מהצל של עצמי, שנאתי את המראה שלי, לא אהבתי להצטלם ולא חייכתי בתמונות.
יום אחד היא שאלה אותי אם לא נמאס לי מהשיער שלי, שאני כל יום אוספת אותו וחונקת אותו בגומייה כשהוא בכלל שיער גלי ופראי שזקוק לחופש. לא הבנתי מה היא רוצה ממני אבל היא התעקשה לספר אותי. אין לי מושג איך הסכמתי.
מאז הצבא לא הסתפרתי וגם אז רק כאשר ממש הייתי צריכה. שנאתי מספרות. שנאתי את השיער שלי, שנאתי להסתכל במראה. לא אהבתי את מה שראיתי שם.
הגעתי אליה הביתה, התיישבתי רועדת על הכסא, ואז הפלא התחיל. כמו בסרט המספרים של אדוארד, עתליה חוללה נס ויצרה לראשונה בחיי את התספורת שאהבתי. קצר מאחור, ארוך מקדימה ומלא תלתלים קופצניים באורכים שונים.
עמדתי מול המראה בהלם. לא ידעתי שהשיער שלי יכול להיראות ככה, שאני יכולה להיראות ככה. אני זוכרת את עצמי עומדת מול המראה ומחייכת. אחרי ביקור אצל עתליה אפשר היה לשכוח מתספורת לתקופה ארוכה. הייתה לה את היכולת ליצור תספורת שמחזיקות מעמד. היא סיפרה לי על טריקים שספרים לימדו אותה, איך ליצור תספורות יפות שזקוקות לתחזוקה חודשית ובהתאם להוצאה שוטפת מצד הלקוחות, עתליה לא אהבה את זה. גם לא היה לה מחיר אחד לנשים ומחיר אחר לגברים, כל אחד שילם לפי אורך השיער שלו, בתשלום הוגן. היא לא אהבה חזירות. "אני יודעת שאני יכולה לבקש יותר. אני פשוט לא רוצה. אני לוקחת מחיר שמספיק לי בשביל לחיות. לא יותר".
גם כשהיא התפטרה מהעבודה בחנות הספרים ומאוחר יותר, לאחר שגם אני עזבתי, לא נפרדתי ממנה. תספורת אצל עתליה היא לא רק תספורת. תספורת אצל עתליה היה משהו עמוק יותר. יכולתי לספר לה דברים שלא סיפרתי לאף אחד והיא תמיד הבינה בדיוק על מה אני מדברת. לפעמים היא הייתה רזה, לפעמים מלאה, לפעמים עם "גלח" מלפנים לפעמים עם גלח מאחור, אבל תמיד קשובה ותמיד יפה ותמיד הייתה סביבה הילה שלא ניתנת לתיאור.
גם בעלי הסתפר אצלה, וגם אבישי. כתבתי כאן בעבר שהבן שלי נמצא על הרצף האוטיסטי. הוא לא מסוגל לסבול רעש חזק בקרבתו ובטח לא רעש של מכונת תספורת שפועלת ממש ליד האוזניים. אני זוכרת את הספר שנבהל מהצרחות שלו ברגע שקירב אליו את המכונה. זו נראתה משימה בלתי אפשרית. לא הצלחתי לדמיין מצב בו הוא יוכל לשבת על כסא בצורה רגועה ויאפשר שיספרו אותו. עתליה הבטיחה לעזור. היא רכשה את אמונו לאט לאט, בכל פעם התקרבה אליו עוד קצת עד שבגיל שבע אחרי שנתיים של נחישות היא הצליחה. אבישי ישב ונתן לה לספר אותו עם מכונה בפעם הראשונה בחייו בלי בכי, בלי צעקות. כזו הייתה עתליה. קוסמת. הציעו לה עבודות ניהוליות עם משכורות גבוהות אבל היא לא רצתה. מרוץ החיים לא נגע אליה. היא אהבה לטפל בילדים, להתאים תספורות לאנשים ולנפוש בסיני. היא אף פעם לא מיהרה לשום מקום. הייתה לה את הדרך שלה.
עתליה לימדה אותי לאהוב את עצמי כמו שאני, בזכותה התחלתי לחייך בתמונות, הפסקתי להתעלל בשיער שלי ובעצמי. עתליה לימדה אותי לנשום, אבל באמת, כי לפני שהכרתי אותה נשמתי רק בכאילו.
עתליה כבר לא איתנו. היא נפטרה ביום האחרון של חודש ינואר. על פניו החיים ימשיכו כרגיל. השמש תזרח, הציפורים יצייצו, עונות יתחלפו והשנים יעברו אבל הכאב בלב לא ירפא. אנשים שלא הכירו אותה ושמעו עליה אמרו לי שהם מצטערים על מה שקרה לספרית שלי, וכל פעם שכינו אותה כך "הספרית שלי" חשתי צביטה חזקה בלב. עתליה לא הייתה סתם "הספרית שלי". היא הייתה חברה טובה. אני לא יודעת אם היא בכלל הבינה עד כמה היא הייתה משמעותית בחיי. אני לא מצליחה להבין איך חיים בעולם שבו היא לא נמצאת יותר.
רוצים להישאר מעודכנים?
הפר של ליעד שהם. מומלץ
סדרת תיק נוער – "סיכון כפול" ספר 1, "איש הפח" ספר 2 / ליעד שהם, הוצאת כנרת
לכתוב ספר לנוער בוגר, נראה לי תמיד כמו משימה בלתי אפשרית. בגיל הזה, של סוף חטיבת הביניים וראשית התיכון, ה"נוער" כבר כמעט מבוגר, לפחות לפי תפיסתו. התמימות כבר אבדה, הם לא יתנו הזדמנות לספר רק כי אמא ואבא ביקשו או המליצו, יש להם המון עיסוקים חשובים אחרים. אבל אם בכל זאת יש בני נוער בסביבתכם שעברו את גיל 14, ואתם רוצים שיקראו ספר מעולה, אני ממליצה בחום על הסדרה הזו של ליעד שהם. הסדרה מיועדת לנוער בוגר (חטיבה, תיכון), אבל כסדרת מתח היא עושה את העבודה בצורה מעולה גם למבוגרים, כי ליעד שהם הוא סופר מתח בחסד וסדרת הספרים החדשה לא נופלת ברמתה מספריו האחרים למבוגרים.
במשך כל קריאת הספר השני "איש הפח", ניסיתי לחשוב איך אוכל לכתוב על העלילה מבלי לפגוע בקוראים שלא קראו את הספר הראשון. כשהבנתי שלא ניתן לעשות זאת מבלי להרוס, החלטתי להמליץ על שני הספרים יחד ולכתוב רק מעט מהמתרחש.
בספר הראשון אנו פוגשים את דנה. אבא שלה הושעה מתפקידו במשטרה לאחר שבגלל טעות שעשה שוחרר פושע שהודה ברצח. אמא של דנה ואחותה נהרגו בתאונה, אביה בדיכאון, חייה מבולגנים והיא לוקחת על עצמה משימה קשה – להקליט את הרוצח כשהוא מודה ברצח ובכך לעזור לאביה. אך ככל שדנה מתקרבת לרוצח (איתי, נער צעיר), היא מבינה שהדברים לא כל כך פשוטים ומסתבר שיש יותר מאמת אחת. הספר מסתיים כשחלק מהפרטים מסתדרים, אבל על כל בעיה אחת שהסתדרה צצו עשרים בעיות אחרות.
הספר השני ממשיך מיד משיא המתח ואם חשבתם שעכשיו הדברים יסתדרו סוף סוף – טעות בידכם, מסתבר שהפעם יותר מתמיד – אי אפשר לסמוך על אף אחד!!! איתי ודנה ילמדו זאת בדרך הקשה.
כאמור, אני לא יכולה להוסיף בנוגע לעלילה על מנת לא להרוס אבל כל הקלישאות לתיאור של קורא ספר מתח טוב התממשו, לא נשארה לי ציפורן אחת שלמה בידי, נשארתי ערה כל הלילה מתחת לשמיכה וקראתי כשהלב דפק בחוזקה. בכל פעם כשחשבתי שאני מבינה מה הולך להתרחש, כל הקלפים נטרפו. לקראת סוף הספר כבר הייתי על סף התקף לב ושוב בדיוק כמו בספר הראשון, הכל נעצר באמצע המתח לקראת הספר השלישי והאחרון שיסגור את הטרילוגיה. פשוט תקראו. תיהנו ותתנו גם לילדים הבוגרים שלכם לקרוא, כי מדובר בסדרה טובה, טובה מאוד!!.
סטטוס לשבת:
"שלחה לך הודעה עלי"
אני רוצה להגיד משהו לבעלי בלי שאבישי ישמע. מחליטה לסמס, כי אנגלית הוא כבר מבין.
אני מסמסת.
אבישי: "אבא!! תסתכל בטלפון. אמא שלחה לך הודעה עלי".
