מאירה. החתול והספרים
מאירה. החתול והספרים

החתולים ואני: יחסי אהבה, שנאה ופחד

מהגור ששרט אותי, דרך החתול שלא זז ממכסה המנוע, עד האלרגיה החריפה, וכמובן אי אפשר בלי כראמל. הסיפור הדרמטי ורב התהפוכות של יחסיי עם החתולים

פורסם בתאריך: 11.7.18 14:00

מאירה גולדברג ברנע. צילום אפרת אשל

מאירה גולדברג ברנע. צילום אפרת אשל

בכל הרצאה שאני עורכת בבתי ספר מול תלמידים אני מספרת להם על מקרה שקרה לי כשהייתי בכיתה ג'. הלכתי למכולת ובין השיחים ראיתי גור חתולים ג'ינג'י קטן ומהמם. בדמיוני ראיתי כיצד אני ניגשת אליו, מחבקת אותו, מאמצת אותו והוא יהפוך לחבר הכי טוב שלי. נישן יחד באותה מיטה, נאכל יחד מאותה צלחת ולא ניפרד לעולם.
גור החתולים חשב קצת אחרת, כי ברגע בו ניסיתי להרים אותו הוא זז בחוסר נוחות ובסופו של דבר שרט אותי בפנים. הנחתי אותו חזרה כשאני שרויה בהלם והוא ברח. מאז פחדתי מחתולים ואפשר לומר ששנאתי אותם. כשראיתי חתול ברחוב, במקום שהוא יטפס על עץ מרוב פחד, אני כמעט טיפסתי. כשבגרתי, חברה שלי, צחקה עלי. "די מאירה, את בת שלושים, עד מתי תמשיכי עם הפחד שלך מחתולים. בואי אלי הביתה, יש לי חמישה חתולים, תשחקי איתם, תראי שהם חמודים ותתאפסי על עצמך".
תבינו, היא הייתה החברה הכי טובה שלי ולא נכנסתי אליה הביתה מעולם.
בקיצור, החלטתי לאזור אומץ ולהגיע אליה הביתה וכך היה. נכנסתי לסלון, שיחקתי עם החתולים והבנתי שמדובר באמת בחיה חמודה רק שלאחר כמה דקות התחלתי להתגרד בכל הגוף והתקשיתי לנשום. כשפצעים אדומים החלו לכסות את פני ונראה כי עוד דקה סוף העולם יגיע, חברה שלי הבינה שמשהו לא טוב מתרחש והזמינה אמבולנס. גיליתי שיש לי אלרגיה קשה לחתולים. כאן היה ברור לי שהרומן שלי עם חתולים הסתיים ושהשנאה שלי אליהם תמשיך לבעבע לנצח נצחים ולעולמי עולמים.
לפני כמה שנים בשעת לילה מאוחרת, יצאתי מהעבודה ועל המכונית שלי ישב חתול ענקי. לחצתי על הכפתור בשלט שפותח את דלתות המכונית אבל למרות הצפצוף שנשמע החתול לא זז. נכנסתי למכונית והתנעתי. החתול לא זז.
הפעלתי מגבים. החתול לא זז. צפצפתי. החתול לא זז. התחלתי לנסוע, אך עצרתי מיד מאחר ולא רציתי לפגוע בו. החתול פשוט לא זז. רצתי בחזרה למשרד וחזרתי בליווי שני גברים. אחד מהם לקח מקל וניסה לקרבו בהפתעה לחתול על מנת להפתיע אותו אך גם זה לא עזר. החתול זז מעט אבל עדיין לא ירד. עצבנית ביותר ניגשתי לחתול, הסתכלתי לו בעיניים ובקול רם וברור אמרתי: טוב, הגזמת לגמרי. אתה מוכן בבקשה לרדת לי מהמכונית?.
החתול ירד. כולם צחקו.
שנים לאחר מכן התחלתי לכתוב ספר נוער בשם "כראמל". הספר היה אמור להתמקד בשלושה אחים שקבלו ירושה מדוד עשיר. אחד קיבל אוצרות, השני מפעלים והאח השלישי לא היה אמור לקבל דבר, אבל המפגש עם החתול הגדול שנח על המכונית שלי, וירד רק לאחר שביקשתי ממנו יפה, נכנס לי לראש ולא הרפה עד שהכנסתי אותו לספר כדמות משנה. לאט לאט החתול שקיבל את השם "כראמל" השתלט לי על הסיפור והפך לגיבור הראשי.
מאחר ושנאתי חתולים ומאחר ואני אלרגית לחתולים לא באמת הכרתי חתולים. וכך, על מנת לכתוב ספר על חתול, נאלצתי לקרוא ספרים רבים על חתולים, לצפות בסרטים המציגים התנהגות של חתולים. רציתי שדמות החתול תהיה אמינה. עד אותו היום אהבתי בעיקר כלבים. כלב ששמח מכשכש בזנב. לכן חשבתי בטעות שגם חתול שמח מכשכש בזנב. במהלך הקריאה על חתולים גיליתי שמדובר בטעות. בכלל, ככל שהתעמקתי ולמדתי עוד מידע על חתולים, גיליתי שאני נהנית מאוד ללמוד עליהם דברים חדשים שלא ידעתי.
כבר בשנה הראשונה לצאתו לאור הספר הצליח מאוד. קבלתי צ'ק די גדול מההוצאה. אני זוכרת שהתרגשתי. "די!! בזכות כראמל החתול אני מרוויחה כסף. אני אוהבת חתולים!", אמרתי לבעלי בבדיחות, אך לא הרגשתי שאני באמת אוהבת חתולים או מתחברת אליהם. עדיין התרחקתי מחתולים ונהגתי לעיתים אפילו לחצות את הכביש כשחתול הופיע מולי.
וכך עברה שנה ועוד אחת, המשכתי ללמוד ולקרוא על חתולים, כתבתי עוד שני ספרים בסדרת כראמל ולפני מספר שבועות קרה דבר מדהים.
בבניין שבו אני גרה ישנה אישה שמאכילה חתולה בחצר. לחתולה נולדו גורים. כשחזרתי הביתה מהעבודה רצו לעברי ארבעה גורים. הסתכלתי עליהם והבנתי שהם רוצים לשחק. בעבר הייתי מתחמקת מהם ובורחת הביתה. הפעם באופן אוטומטי, ממש בלי לחשוב, התיישבתי על השביל המטונף, עם השמלה. הנחתי בצד את התיק וארבעתם קפצו עלי. ליטפתי אותם ושיחקתי איתם עד שהתחלתי להרגיש תחושת מחנק בגרון. מיד נעמדתי. התנצלתי בפניהם על כך שאני נאלצת לעזוב ועליתי הביתה לרחוץ ידיים.
פתאום הבנתי. כשמפחדים ממישהו או משהו או שונאים אותו, כדאי לעצור רגע ולנסות להכיר אותו ולהבין כיצד הוא פועל מה מניע אותו. ככל שמכירים את מקור השנאה, ככל שלומדים עליו, הפחד מצטמצם, כל פעם קצת, עד שהוא נעלם לגמרי ומכאן יכול לצמוח רגש חדש.
קוראים לי מאירה, אני בת ארבעים ואני מטורפת על חתולים.

מאירה. דן קרוב רחוק |גיא עד

דן קרוב רחוק |גיא עד

דן קרוב רחוק / כתבה גיא עד, הוצאת כנרת זמורה ביתן

דן קרוב רחוק הוא הספר השני בסדרת "דן", של הסופרת גיא עד, המיועדת לכתות ד' עד ו'. דן, גיבור הסדרה, הוא ילד בן 12 שחי עם אביו בבאר שבע. בספר הראשון "דן שחור-לבן", דן מתאהב באביגיל, ויחד הם מגלים סודות הקשורים למשפחה של דן. ב"דן קרוב-רחוק" מתגלים סודות הקשורים לילד חדש שמגיע לכיתה.
קורותיו של דן מסופרות בגוף ראשון, בשפה קלה, שמדי פעם משולבים בה הודעות וואטסאפ, תיאורי סרטונים וכו'. הכתיבה תמציתית ישירה ואמינה מאוד. הספר עוסק בסוגיות חבריות ואישיות שכל ילד ישראלי מכיר וחווה.
דן קרוב רחוק מתרחש בתקופת החגים, בנגב, בתוך באר שבע ומחוצה לה, בגבעות, ביישובים הבדואים וביערות. דן חי לבד עם אביו, חושש מנסיעתה של החברה שלו אביגיל לאמריקה, אך להפתעתו לא משתעמם לרגע. עולם שלם ורוחש מתגלה מתחת לאפו. אבא שלו מסתיר סוד גדול, סבתא של במבי, ילדה מהכיתה שלו, נעלמת, ואמיר, התלמיד החדש והמגניב, מתגלה כמישהו אחר לגמרי. אביגיל אמנם באמריקה, אבל יש לה מה לומר על כל מה שקורה. וכמו שעזרה לדן לפתור סודות משפחתיים, תעזור לו כאן לפתור סודות כיתתיים שיביאו לפיצוץ גדול מאוד…
גיא עד יצרה עולם עדין של חברויות, סודות וגילויים, בין ילדים ומבוגרים. בקולה העדין והברור היא מתירה לגיבור שלה ולחבריו להתנהג על פי צו לבם ולא לפחד להיות מי שהם. העולם הספרותי שלה מתאר מגוון רחב של אנשים, דעות וגילאים, שהבסיס המשותף לכולם הוא הרגש האנושי, שלא באמת שונה מאדם לאדם, לא משנה מאין בא ומה גילו.

סטטוס לשבת:
רוצה לצאת לפנסיה

אבישי: אני עצוב מאוד שהשומר של בית ספר עוזב אותנו ולא יהיה בשנה הבאה.
אני: אל תהיה עצוב. תהיה שמח בשבילו שהוא יוצא לפנסיה וסוף סוף יוכל לנוח, לקום מתי שבא לו, לעשות מה שבא לו, לטייל עם הנכדים, לראות סרטים.
אבישי: אני מקנא!! אני גם רוצה לצאת לפנסיה.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר