אני, אבישי, והצד האפל של החיים

מאז שהבן שלי נולד אני מנסה להסתיר ממנו את הרוע בעולם, ולא רק את הרוע אלא בכלל, את כל הדברים הפחות נעימים בחיים. כבר בגיל ארבע כשראינו יחד 987 פעמים את הסרט "לשבור את הקרח", בכל פעם כשההורים של אלזה ואנה נספו בים, דאגתי מהר להעביר את הקטע ולדלג עליו, תוך כדי שאני מנסה להסיח את דעתו ממעשי. בכלל, בכל הסרטים שהוא ראה ובכל הספרים שהוא קרא, תמיד יש סוף טוב. הרעים מפסידים, הטובים מנצחים והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

בבית שלנו כמעט לא צופים בחדשות ובטח לא ליד אבישי. לפעמים כשמתחיל דיווח פתאומי, בעלי ואני קופצים לעבר השלט על מנת להשתיק מהר את הטלוויזיה.

אבישי: "מה אמא? מי מת?", הוא שואל לאחר שהקשיב לחצי משפט בחדשות.

אני: "אף אחד חמוד. זה סתם בכאילו".

אבישי: "אז מה זה?", הוא מצביע על המסך. (מסתבר שאם משתיקים את הקול עדיין ניתן לראות תמונה. איזה קטע…).

אני: "לא, זה סתם, חמוד. הם מצלמים סרט והוא משתתף שם".

אבישי: "אמא, סבא סיפר לי שמוחמד סלאח לא רצה ללחוץ את היד לשחקנים ישראלים. למה הוא שונא ישראלים?".

אני בייאוש: "הוא לא שונא ישראלים. הוא בכלל לא מכיר אותנו. אולי הוא סתם פחד שיכעסו עליו".

אני באנגלית לבעלי: "תגיד לאבא שלך שיפסיק לדבר איתו על דברים כאלו".

אבישי: "אמא, בכיתה אמרו לי לשנוא את מסי כי הוא לא הגיע לישראל לפני המונדיאל ובכלל שבכל העולם שונאים אותנו".

אני: "אנחנו לא שונאים אף אחד, הוא יבוא בפעם אחרת כשיהיה לו יותר נוח. ואף אחד לא שונא אותנו. למה שישנאו אותנו, תראה איזה חמודים אנחנו?" (מראה לו תמונות מיורודיסני).

אבישי: "את ואבא תמותו?".

אני: "חמוד אתה. איזו מתנה אתה רוצה ליום ההולדת שלך?".

בקיצור, חיינו כאילו בעולם שלנו מתים רק אם ממש ממש ממש זקנים, אבל לא מישהו שאנחנו מכירים, אין מלחמות בעולם, גם לא בישראל, רק מידי פעם ולקצת, וזה יעבור, הוא לא יצטרך ללכת לצבא, ואין גנבים. מה זאת אומרת איך סבתא סיפרה לו שפרצו לה לבית? זה היה מזמן, מאז הם גורשו, כולם ואין גנבים בפתח תקוה, והאיש שקילל אותי אתמול כי עצרתי לילד שחצה במעבר חציה, לא התכוון. בלילה הוא בטח יחפש אותי בפייסבוק ויבקש סליחה.

ואז התחילה הקריסה. והיא התחילה ביום אחד משום מקום. הוזמנו לסרט במסגרת פסטיבל תל אביב לסרטי ילדים ונוער בסינמנטק. הסרט שפתח את האירוע היה סרט ילדים בשם "אסתבאן והפסנתר" המיועד לגילאי 8 +. סרט קובני שמספר על ילד בן 9 שגר בעוני עם אמו, הילד פוגש יום אחד מורה לפסנתר ובעקבות כך חייו משתנים. הוא מוכן לעשות הכל על מנת ללמוד לנגן ומערכת יחסים מיוחדת ועדינה נרקמת בין השניים. סרט מדהים, מיוחד במינו אבל כל כך שונה מהסרטים שראינו יחד עד עתה. זהירות ספוילר.

המורה חולה סרטן וכבר מתחילת הסרט ברור שסיכוייו להמשיך לחיות נמוכים מאוד. בנוסף הוא אכול רגשות אשם על כך שנהג בשכרות והביא למותו של הנכד הקטן שלו. אסתבאן משנה את חייו ונותן לו תקווה. בנוסף לכך, אמו של אסתבאן, עניה מאוד. היא עד כדי כך עניה שרואים שהיא מוותרת על אוכל על מנת שלבן שלה יהיה אוכל ראוי, רואים את המאבק היומיומי להשיג כסף לדברים בסיסיים.

וככה, ישבתי באולם עם אבישי, ואין לאן לברוח. אני לא יכולה לשקר לו. הכל מונח לפניו ככה, כן, זה עוד צד של החיים. לפעמים הם קשים מנשוא, לפעמים דברים רעים קורים לאנשים טובים.

כשהמורה מת, אבישי לא היה בטוח אם המוות שלו אמיתי וסופי. הוא רגיל לסרטי דיסני, שעוד רגע יגיע מישהו, יחבק אותו ואז בזכות הדמעה ואהבת אמת, הגיבור יקום לתחיה. אחרי חצי דקה של הלם הוא התאושש. שוחחנו ארוכות על הסרט ומסתבר שהוא נהנה ממנו מאוד למרות ההתעסקות בנושאים כבדים. והכי מצחיק שבסוף השיחה שלנו הוא סיפר לי שהוא ידע שבכל פעם שאנחנו רואים את "לשבור את הקרח", אני מעבירה את הקטע בו המלך והמלכה מתים. הוא חשב שאני מעבירה את החלק הזה מאחר והוא מעציב אותי ואני לא רוצה לצפות בו…

בלילה לפני השינה צחקנו על זה שלפעמים לא נעים לי לספר לו על הרגעים הלא נעימים שמתרחשים בארץ ובעולם. הוא אמר לי שהוא כבר ילד גדול והוא מבין. "אבל גנבים אין כאן, נכון?".

"נכון" אישרתי לו. "גנבים אין בשכונה שלנו. אל תדאג. לך לישון חמודי".

מאירה. מיתולוגיה | אדית המילטון

מיתולוגיה / אדית המילטון, הוצאת מודן

דורות של ילדים ובני נוער גדלו על עיבודיה של המילטון למיתולוגיה היוונית. אני גאה להיות אחת מהם. המילטון היא אחת החוקרות החשובות ביותר של התרבות הקלאסית, וספרה משמש באוניברסיטאות רבות כטקסט מבוא למיתולוגיה היוונית. בכתה ו' קבלתי את הספר כמתנה מאמא שלי ולא עזבתי אותו. אני זוכרת איך ישבתי במיטה לילות שלמים עם פנס ולא יכולתי להפסיק לקרוא גם כשאמא שלי התחננה בפני ללכת לישון.

הספר, שנחשב לטקסט מכונן בתחום, תורגם לעברית לראשונה בשנת 1957 וכעת, שישים שנה לאחר מכן, התרגום עובד מחדש וצורפו לו איורים חדשים כדי שדור חדש של קוראים יוכל לקרוא בו וליהנות מהסיפורים ומההרפתקאות של אלי יוון. הציורים של גיא שגיא מוסיפים המון אור ומגניבות לאווירה הקסומה שבו.

הספר מחולק לשישה חלקים ולמעשה מקיף את כל הסיפורים החשובים בסיפורי המיתולוגיה, משנים עשר הטיטאנים ועד האגדות הפחות חשובות (למרות שאותן הכי אהבתי כילדה. בעיקר את סיפורו של המלך מידאס).

אני חייבת להוסיף משהו בנימה אישית. אני בת ארבעים עוד מעט, קוראת ספרים אובססיבית, מגיל צעיר אני חיה ונושמת ספרים. מעטים הם הספרים שליוו אותי כל כך הרבה שנים, כילדה קטנה, נערה מתבגרת, אישה צעירה וגם כיום כאמא. אם תבואו אלי הביתה, תגלו את הספר במהדורה הישנה מרופט מרוב שימוש ומודבק בנייר דבק מכל כיוון.

כל מי שאוהב את המיתולוגיה היוונית חייב את הספר הזה בבית. מצד אחד הוא לא מתיילד, מצד שני הכתיבה היא בגובה העיניים. מידי פעם אני מקריאה לבן שלי בן ה- 8 סיפורים מהספר והוא נהנה מאד.
לא חייבים לקרוא בספר מהתחלה ועד הסוף אלא בכל פעם לפתוח בסיפור אחר ולעוף ליוון על כנפי הדמיון.