יש הורים ששומעים את צמד המילים "החופש הגדול" ומתחשק להם למרוט את כל שיערות ראשם, לברוח למקלט ממוזג, לנעול את הדלת ולזרוק את המפתח דרך החלון עם בקשה שמישהו ישחרר אותם בספטמבר או אולי אפילו יותר טוב, קצת אחרי חגי תשרי. אני בהחלט מבינה אותם. חודשיים בבית עם הילדים, כשלנו המבוגרים אין את אותו החופש, היציאה מהמסגרות, מסחטות הכספים הממתינות לנו בכל פינה, השעמום, הרביצה מול המסכים, זה ממש לא פשוט.
מהיום בו הבן שלי למד ללכת ולדבר התחלתי להתכונן לחופש הגדול כמו אל מבצע צבאי. הזמן יעבור אם ארצה או לא ארצה אבל הזיכרונות שיצרבו בתודעה של בני וגם שלי כאמא יישארו זמן רב לאחר מכן ולכן החלטתי להיות המבוגר האחראי ולעשות הכל על מנת שזה יהיה לא רק נסבל, אלא ממש כיף אמיתי.
כל שנה בסוף חודש יוני ההורים שלי שואלים אותי מה ארצה לקבל ליום הנישואים שלי, אותו אני ובעלי חוגגים בראשית חודש יולי. כבר כמה שנים אני עונה את אותו משפט: את מספר כרטיס האשראי שלכם כולל התוקף והספרות בגב הכרטיס, על מנת שאוכל להזמין כמה הצגות ומופעים לחופש הגדול. הפעם השלל הוא כזה: הופעה של "ילדי בית העץ", "עוץ לי גוץ לי" בתיאטרון הקאמרי, "פסנתר הזמן" עם אסי ישראלוף ואבי גרייניק, ו"אמיל והבלשים", במדיטק בחולון.
לאחר מכן אני פוצחת בחיפושים אחר אירועים שהוכיחו את עצמם בשנים עברו, פסטיבל הפסלים ברחובות (חודש יולי), פסטיבל הליצנים בנתניה (אוגוסט), פסטיבל לאמנות רחוב ותיאטרון בבת ים (אוגוסט). לפעמים במהלך החיפוש אני מוצאת הפתעות בדמות אירועים בחינם שאני יודעת שהבן שלי ישמח מאוד לקחת בהם חלק ואני אקלל את עצמי על כך שנוכחתי בהם, אבל אני לא מתאפקת (הופעה בנתניה – חינם, של סטטיק ובן אל תבורי), וגם אירועים בתשלום, אבל שווים (פסטיבל מוזיקה קלאסית בכפר בלום לכל המשפחה). את הכל אני רושמת בדקדקנות ביומן. מקפידה לשלב את ההורים שלי בלוח הפעילות (ימי שישי) ואת ההורים של בעלי (שבת), זמן משותף של כולנו בבריכה, יום בשבוע מפגש עם חברים מהכיתה, פעילות של שנינו יחד במשחקי יצירה וקריאה ואפילו זמן חופשי של בני עם עצמו שיוכל לשחק לבד.
חברה שלי שאלה אותי פעם – "מה את באה להוכיח? שאת אם השנה? כל פעם את משתגעת ככה ביולי אוגוסט"?. לכי תסבירי לה שאני לא חייבת להוכיח לאף אחד כלום, אני באמת חושבת שבחופש הגדול יש לי הזדמנות להשתולל ולעשות דברים שבמשך השנה אין לי את היכולת לעשות אותם. במהלך שנת הלימודים אני לא יכולה לקחת את הבן שלי ללילה לבן ולאירועים שנמשכים גם אחרי חצות. יש לימודים.
"אל תגידי לי שאת באמת נהנית. זה לא הגיוני", היא המשיכה. וכן. אני באמת נהנית. אני מרגישה שהתקופה הזו לא תחזור ואסור לי להתייחס אליה כמובנת מאליה. באיזה אופן מוזר אני חיה את הילדות שלי שוב. כשאני הולכת עם הבן שלי לעוץ לי גוץ לי (פעם שלישית או רביעית כבר), אני יושבת באולם ולרגע אחד קטן אני רואה את עופרה חזה, את שלישית הגשש החיוור, את אריק לביא, ציפי שביט ושלמה וישינסקי ואת אמא שלי יושבת לידי ואני אותה ילדה קטנה ששרה בקולי קולות את שיר הבוקר טוב. כשאני הולכת עם אבישי לבריכה עם אחותי הקטנה והאחייניות אני נזכרת בילדותי כשאמא שלי, למרות שהיא שונאת בריכות, הלכה אתנו בחופש הגדול כמעט כל יום לבריכת גבעת השלושה ולפעמים גם נסחבה איתנו לבד (אבא עבד) באוטובוס לים. כמו שאמא שלי עיצבה את זיכרונות הילדות שלי באמצעות הנאה ואושר בחופש הגדול, למרות שלה היה יותר קשה, היא הייתה עם שלושה ילדים ואני עם אחד, גם אני רוצה לעשות זאת!.
על דלת הכניסה לבית תלויה הטבלה עם כל האירועים וכל הפעילויות, אני עובדת יותר קשה בלילות על מנת להצליח לשלב את העבודה שלי עם כל החופש הזה וכבר כמה שנים שהתקופה הזו עוברת אצלנו בשמחה. אז לפעמים זה קשה, לפעמים זה חם, דביק, צפוף ולא הגיוני אבל תמיד כשהכל נגמר, וחוזרים לשגרת הלימודים, אני פתאום מתגעגעת.
חופש גדול שמח לכולם!
צ'יפופו באנגליה
סדרת צ'יפופו המחודשת / תמר בורנשטיין – לזר, הוצאת דני ספרים
שני ספרים מחודשים בסדרת צ'יפופו יצאו לאור בחודש שעבר. צ'יפופו בצרפת וצ'יפופו באנגליה. הילדים בימינו אולי לא מכירים את הקוף הסקרן, בן דודו של קופיקו וזו הזדמנות מצוינת להכיר להם אותו כעת. צ'יפופו הוא קוף מדבר שמסתובב בעולם, עובר שלל הרפתקאות מצחיקות ועוזר לילדים ולאנשים אותם הוא פוגש, נלחם בפשע ובכוחות הרשע וכבדרך אגב, מלמד את הקוראים הצעירים עובדות היסטוריות וגיאוגרפיות על ארצות אחרות ותרבויות שונות.
אני נהניתי לשבת עם בני בן השבע, להקריא לו את הספר ולחזור לכמה רגעים לילדות, אבישי צחק מהבדיחות ועקב בדאגה אחר העלילה המותחת. לא מרגישים שעברו שישים שנה מאז הפעם הראשונה שהספרים נולדו. תענוג אמיתי.
הספר מנוקד ומתאים לתלמידי בית הספר היסודי.
מסעות בחדר הכתיבה
מסעות בחדר הכתיבה / פול אוסטר, הוצאת עם עובד
כמעריצה גדולה של פול אוסטר אני מתרגשת בכל פעם שאני רואה ספר שלא הכרתי בחנויות הספרים. לא מעניין אותי מה הביקורות אומרות, האם מהללים או קוטלים, אני תמיד אקרא. הפעם מדובר בספר קצר יחסית ולשמחתי הצלחתי לקרוא אותו ביום אחד בנסיעה ארוכה במיוחד ברכבת.
הספר נפתח בתיאור של גבר זקן שיושב על המיטה, כפות ידיו על ברכיו והוא בוהה ברצפה. הוא אפילו לא שם לא שהוא נתון במעקב ושמצלמה מכוונת ישירות אליו. אין לו מושג איפה הוא ויותר גרוע, אין לו מושג מי הוא. החדר דל. יש בחדר מספר חפצים שעל כל אחד מהם כתוב מהו. (לדוגמה על המנורה כתוב מנורה וכו'). האם הוא בבית חולים? בבית כלא? הוא לא זוכר כמה זמן הוא נמצא במקום הזה ולא יודע כיצד הגיע לשם. בקירות מושתל מיקרופון וכל קול שהוא משמיע נשמר. הזקן מביט בערימת תצלומים ישנה, האנשים המצולמים בהם קשורים איכשהו לסיטואציה בה הוא נמצא. ספר מפתיע, כריכה מדהימה אבל למה כל כך קצר. למה?
סטטוס לשבת
את יודעת מה זה שוטים?
אבישי חובב אמנות, בן שבע וחושב שאמא שלו לא חכמה במיוחד: "אמא, את יכולה לחפש יחד איתי בגוגל את התמונה של הרונימוס בוש "ספינת השוטים". אם את לא יודעת מה זה שוטים, תכתבי טיפשים".
