שעה: שבע בבוקר.
הדמויות: בני בן השמונה וחצי ואני.
הסצנה: הוא נוסע על סקייטבורד בבית וצורח שמשעמם לו ואני מקפיצה פנקייקים במחבת למרות שאני עדיין ישנה.
התאריך: ובכן, החופש הגדול.
"טיפים להורים לילדים שנמצאים בחופש הגדול", זעקה הכותרת של כתבה בה נתקלתי לפני מספר ימים. ואני, שגם מרי פופינס לא תצליח ללמד אותי לשרוד את החופש הגדול, נכנסתי לקרוא בעל כורחי, שכן אולי בכל זאת נמצא שם טיפ שיעזור לי לצלוח את החרדה והכמיהה לאחד בספטמבר.
כבר בטיפ הראשון נהיה לי שחור בעיניים. "לקבוע לו"ז", נכתב בו. ואני, שהלו"ז היחידי שאני מסוגלת לקבוע הוא השעה בה אלך לישון, קיבלתי בחילה. כי איך אני יכולה לקבוע לו"ז כשימי עטופים בעבודה שלא נמצאת בחופש גדול? הילד שלי גדל לאמא עובדת, שלא לומר קורעת את התחת כדי לממן את שלל הפעילויות שהחופש הנוכחי עומד להציע (עתידות: בקרוב יגיע הטיפ על הפעילויות). אז סידרתי לו"ז אחד לחופש והוא נסיעה משותפת עם בני לרומא באמצע אוגוסט. אבל כמה אוכל לרכוב על זה? "עד רומא נשתעמם?", שאל אותי בני. "כן", עניתי לו, "אמא צריכה לעבוד כדי לשלם על כל הפיצה והגלידה שנתקע שם, וגם על אימוני הכושר ביום שנחזור".
צילום אילוסטרציה א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE
"תגבילו פעילויות", נכתב בסעיף השני של האייטם המדכא, ואני, שהפעילות היחידה שאני בדרך כלל מוכנה לבצע היא לצפות בטלוויזיה תוך כדי לעיסת ביסלי, מוצאת את עצמי מגבילה את רני ל־150 פעילויות ביום. כי אם ללכת למשחקי וידאו עם חבר, או לפארק הטרמפולינות, או לקניון, או ללונה פארק, או לספורטק, או לקנות פיצה יעזרו לי לצלוח את החופש, אני לא מתכוונת להגביל אותן. ואני שומעת את הצקצוק שלכן, אמהות משקיעניות, אבל אני עובדת מספיק קשה (ראה סעיף 1) בשביל לממן את כל אלו.
"מצאו פעילויות חינמיות באזורכם", כתבו בסעיף השלישי. ואני, שלא יכולה יותר לשמוע את השיר "טודו בום" מתנגן בעוד בריכה שכונתית, מבינה שלפעמים אין מנוס. אין מנוס כי בחרתי להיות אמא של בני האהוב ולכן עלי לנסות ליהנות היכן שהוא. אז הלכתי איתו למלחמת מים חינמית לגמרי בגינה השכונתית. הלכתי וניסיתי ליהנות איתו, וזאת מבלי לשים לב שיצאתי לגוב האריות שבגינה ליד הבית לבושה בשמלה לבנה ובלי חזייה ומולי עמדו עשרה ילדים עם רעל בעיניים רובי מים בידיים. כשאני לא רצה על נפשי בשמלה לבנה ורטובה אני בדרך כלל יושבת על ספסל האמהות המזיעות ועובדת (שוב, ראה סעיף 1).
"תנו לילדים לעשות את מטלות הבית", נכתב בפולנית בסעיף הרביעי, ואני שלא מצליחה לגרום לבן שלי להביא לי ביצים מהמכולת חושבת לעצמי מי אלו האמהות שאשכרה מפעילות את ילדיהם. ואני לא יכולה שלא לומר שבסוף, לאחר ויכוחים קשים שכוללים מילים כמו "אני אקח לך את האייפד", הוא לא מביא לי את הביצים המיוחלות אבל הפרצופים שאני מקבלת תוך כדי לא שווים את זה.
אז מה עשינו בחופש עד עכשיו (עוד לא אמצע יולי למען השם)? פתחו פנקס ורשמו: הכנו עוגיות, צבענו בגועש, עשינו קומיקס, היינו בסרט, הלכנו לים, הלכנו לבריכה, ראינו טלוויזיה, לא קבענו לו"ז, לא הגבלנו פעילויות, לא מצאנו רק פעילויות חינמיות ולא התווכחנו על מטלות הבית. פשוט היינו אנחנו, רבנו, צחקנו, התווכחנו ובעיקר התלוננו. מה נעשה בהמשך? לא ניכנס לכתבות על החופש הגדול.
