שלום כיתה א'. כבר שבוע שאתם בבית הספר. בהצלחה.
פינת הגאונות. טרם שאציג את הפרק השני של נבחרת ההוראה של המעברה, בא לי שתקשיבו למזמור הגאוני של יהודה עמיחי. על שיעור בחשבון:
"אֲנִי זוֹכֵר שְׁאֵלָה בְּסֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן,
עַל רַכֶּבֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אֶחָד וְרַכֶּבֶת אַחֶרֶת
שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ??
וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ,
אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי הַשְּׁנִיָּה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ.??
וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד
וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ
וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ?
וּבִדְבַר סֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן. עַכְשָׁו הִגַּעְתִּי
אֶל הָעַמּוּדִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבָּהֶם רְשִׁימַת הַפִּתְרוֹנוֹת.
וְאָז הָיָה אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.
עַכְשָׁו מֻתָּר. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק
בַּמֶּה צָדַקְתִּי וּבַמֶּה טָעִיתִי
וְיוֹדֵעַ מֶה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן".
וואאו!!! ענק!!!
כיתה. צילום אילוסטרציה אליהו הרשקוביץ
המורה ישעיהו. עוד מגדלור הוראה. איש ספר אדיר. מורה להטוטן לחשבון אבל ידע ללמד הכל. גם גיאוגרפיה, גם טבע וגם דינים. עדשות משקפיו העבות היו מבין סימני ההיכר שלו. כאילו נוצרו מזכוכית של פלדלת. הוא היה קצר ראיה אבל רחב חזון. הוא ידע לראות למרחוק. את רשימת הנוכחות של הכיתה היה מנהל מעל קופסת הסיגריות שלו. סיגריות "עדן". סיגריות שנוצרו כנראה רק בשבילו כי לא היה עוד מתאבד שעישן "עדן". כן, הוא עישן אותן גם בשיעורים. בחורף עמד ליד החלון ונשף על הזכוכית כדי ליצור אד על הזכוכית. על האד רשם דברים בכתב סתרים. הוא אהב אותנו בדרכו שלו. יעני, הפליק חופשי. בקטנה – הוא אבי המשפט המעליב: "כיתה ז' פושעים!". אבל אין בליבנו עליו דבר לבד מטוב.
המורה צומעי. המורה לנגרות. רזה היה כמו דחליל אבל רב אומן במשחק עם עצים וקרשים. הייתה לו הליכה משונה. מהירה באיטיותה. שיטת הלימוד שלו הייתה כאילו אנחנו ב"חדר" של תימנים והוא המורי. פעם זרק שופין על אחד התלמידים. למזלו הוא החטיא. היום ודאי היה יושב מאסר עולם על זה. בזכותו אנחנו יודעים לעשות קערת פירות מעץ בוק. בקטנה – לעזאזל, מי מלמד היום נגרות בבית ספר יסודי?!.
אפרים שמש. המורה להכל כי הוא ידע מהכל: תורה, תפילה, חשבון ואנגלית. רוב הזמן היה חמור סבר אבל כשצחק זה היה צחוק עיראקי כובש לבבות. הוא המציא שיטת ניגוב זיעה מקורית ביותר: היה מנגב את זיעתו עם סרגל עץ תוך שקמטי השכל שלו עולים במצחו גלים גלים. היה צדיק וגומל חסדים לעילא ולעילא. כל יום שני וחמישי היה נותן בסתר, אבל שנראה, צדקה לפתחי העיראקי, כאשר זה היה מגיע אלינו לכיתה דרך החלון ומבקש כמה מעות להשלים את השבוע. דוגרי?! כמעט בכינו. בקטנה – הוא קבע קו אופנתי מיוחד, היה היחיד בעולמנו שלבש את מכנסיו מעל למגפי הגומי המגושמות שלו.
מרים הרפז. בבית ספר שלי לימדו מקצועות מצחיקים: חקלאות, רקמה, תפירה ונגרות. היום אין שום סיכוי שבעולם שהורים יסכימו שילדיהם ילמדו מקצועות משונים שכאלו, אבל בימים ההם זה היה אפשרי. המורה צומעי לימד נגרות. המורה הניה לימדה רקמה ותפירה. המורה סובלמן לימד חקלאות ומעל כולם בלטה המורה לכלכלת בית: המורה מרים. קראנו לה גם: המורה לתזונה. היא לימדה אותנו שיעורים בסיסיים באוכל. היא לימדה אותנו להפריד את החלמון מבלי לאבד טיפה מהחלמון. ממנה ידענו לסדר שולחן וסכו"מים. מעולם לא הרימה קול גם אם שרפת את כל העוגה ולא נשאר אוכל לתלמידים. בקטנה – עתידנו השכלי היה תלוי באוכל שהיא הכינה עבורנו. היא עשתה עבודה יפה.
אפרים סובלמן. האם לכל המורים שלי היה רישיון הוראה? לא בטוח, אבל כולם היו פרופסורים לפדגוגיה. המורה אפרים היה אחד מהם. הוא היה המורה לחקלאות אבל ידע הרבה על החיים. היה לו דמיון מדהים לרבי מלובביץ. כאילו שני כוהני דת. בחורף היה מלמד אותנו על בוטנים. ממנו למדתי שיש בוטנים פסיגי ויש בוטנים דו פסיגי. מה זה?! לכו לאנציקלופדיות ותבינו. הוא לימד אותנו להחזיק טוריה ומעדר. ואיך לשתול נענע. ואיך לגדל עגבניה וצנון ואיך מכניסים חסה תינוקית לאדמה ומקבלים חסה בוגרת. בקטנה – מישהו מאיתנו יצא חקלאי? ממש לא, אבל הח"מ יצא חופר בלתי נלאה.
והיו עוד. המורה יהודה, המורה דוד. המורה יקר. המורה שולה. והיו גם את סגל תומכי הלימוד: אלו שענקי הפדגוגיה הנ"ל לא יכלו ללמד שורה אלמלא הסיוע הלוגיסטי שנתנו: המזכירה ציונה, המזכיר שמש, השרת מנשה, אבא של חנה שזיפי שהביא לנו אוכל. וזוג הרומנים עם העגלה של הרחת לוקום וסוכריית הדבש. ועל האנשים הנפלאים האלו נספר בפעם אחרת.
ועוד בקטנה. שאלו אותי חסידי הטור: אבל היכן היה הביתצפר הראשון שלכם, טרם שעבר למשכנו הנוכחי?!. הביתצפר הראשון היה שני צריפים של כיתות וצריפון אחד של חדר המורים. הצריפים של הביתצפר עמדו ליד צריף הרפואה. סמוך לבית הכנסת של חכם נקאש וקרוב למחסן החמורים של דעבול. אל תשאלוני מדוע כל כך קרוב לחמורים…
